פעם, לפני המון שנים, אלוהים החליט שהגיע הזמן להביא משהו חדש לעולם אותו ברא במו ידיו. אז הוא יצר את האדם. וגם את חווה.
כבר השניים האלה היו סימן לבאות. קיטורים־קיטורים ועוד קיטורים. בכל מקום בו חיו יצירי כפיו החדשים עלו ובאות טרוניות בלתי פוסקות: על קשיי הפרנסה. על זה שקר מידי. וחם מידי. ועל חיות הפרא שנלחמות בהם.
"מי בכלל היה צריך את העולם הבלתי סלחני הזה" חזרו והתלוננו כפויי הטובה שם למטה.
נעצב אלוהים אל ליבו. ואחר כך הבין שיש סיבה לקיטורים. בחוכמתו האלוהית הפנים שאין ממש קווי דמיון בין תנאי השירות המרפדים את שיגרת היומיום שלו ושל מלאכיו – אויר צח, תנועת כנפיים קלילה ותצפית יומיומית מרהיבה על היקום – ובין מה שהחבר'ה האלה חווים שם למטה.
ואז, בהבזק של רגע, החליט (כנראה) השוכן במרומים שאם כך הגיע הזמן לעשות מעשה. לאפיין קבוצת אנשים שתהיה החלוץ לפני המין האנושי. עם בחירה. אור לגויים. חבר'ה כאלה שבמעשיהם ובנורמות ההתנהגות שלהם יהיו מגש הכסף האנושי למצעו הייחודי של אחד אלוהינו.
זה לא היה פשוט.
על מנת לצרוף את התכונות הנדרשות ב"נבחריו" הוא היה זקוק לזמן. הרבה זמן. וגם לסבלנות. הרבה סבלנות. לא ברגע אחד מקימים עם לדוגמא. אפילו לא אלוהים.
וכך, בשקט־בשקט, על קצות בהונותיו השמימיים, מבלי שאלה שזמם עליהם יהיו מודעים לקנוניה השמימית, יצא אלוהים לדרכו.
מדוע ולמה בחר השוכן במרומים, לפני קרוב ל- 4,000 שנה, דווקא את אברם, בנו של תרח מצאצאיו של שם, בנו של נח, להיות החלוץ לפני המחנה במסע הקמת הארץ המובטחת ועם הבחירה? לאלוהים פתרונים.
אבל מהרגע שאלוהים בחר בו, לא הייתה לאברם, וגם לא לנו, צאצאיו בכוכב יאיר, דרך חזרה.
כמה שנים קודם לכן החליט תרח, אביו של אברם, מצאצאיו של נח, ההוא מסיפור המבול והתיבה, לעזוב את אור כשדים מולדתו (עיראק של היום) ולהתיישב עם משפחתו המורחבת בארץ כנען (ישראל של היום), עליה שמע הרבה דברים טובים.
בדרכו לכנען הוא מצא שגם חרן (סוריה של היום) היא מקום בהחלט ראוי להוציא לחם מהארץ, ומייד, אופורטוניסט שכמותו, שינה את דעתו ועצר שם. אברם, הבן שלו, ישב גם הוא שם עם משפחתו, מבסוט מהפרנסה הטובה והחיים הנוחים שאבא תרח סידר להם, כשלפתע, בלי שום התראה מוקדמת והכנה פסיכולוגית התגלה אליו אלוהים בכבודו ובעצמו ופקד עליו, בטון שאינו משתמע לשתי פנים: "לך־לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
אברם, כבר לא ילד, יש אומרים 75 שנים היו מונחות על כתפיו השחוחות, הפנים מהר שאין לו ברירה אחרת ויצא למסע תלאות עם אשתו שרי ולוט בן אחיו.
בסיום המסע מצא עצמו אברם בארץ כנען - הארץ שאלוהים, מסיבותיו שלו, החליט להועיד דווקא אותה לעם הבחירה.
זקן־זקן, אבל חזק ככפיר אריות ואונו עדיין בחלציו, אברם לא קיבל מעולם את גזירת היותו, בצוותא עם אשתו שרי, משפחה חשוכת ילדים. שוב ושוב הם ניסו. כלום. בצר לו הוא פקד את גבעות יהודה ושומרון ומשעולי ארץ כנען, בנה מזבחות לאלוהים, השתדל בכל מאודו להוכיח להוא שבמרומים שלמרות חוסר ההתחשבות בו הוא נותר נאמן, כנוע וצייתן.
בתמורה לניסיונותיו הנוגעים ללב של אברם גמל לו האלוהים במנת ייסורים נוספת: בצורת קשה שפקדה את הארץ המובטחת.
מסתבר שמול בטן מקרקרת גם החזקים שבגברים נשברים. אברם, גבר כמובן, נאלץ לעזוב את כנען, ובצוותא עם שרי זוגתו הם הדרימו מצרימה, לשבור את רעבונם.
בהגיעם מצרימה המזל הטוב, ואולי האלוהים בכבודו ובעצמו, סדרו לאברם פרנסה ראויה.
כמה שנים אחר כך, אחרי שאברם שיחק אותה בגדול ונהיה ממש־ממש עשיר הוא התהפך לילה אחד על יצועו ותהה עם עצמו – כסף? יש. בשפע. אבל מה יהיה עם דור ההמשך שלנו? בשביל מי עשיתי את כל הבוכטות האלה? ומיד ניסה שוב ושוב לבא אל שרי ולהביא ילדים לעולם. כלום.
זה, ככל הנראה, היה הרגע שהשוכן במרומים, בוחן כליות ולב, זיהה סימני שבירה אצל אברם ומייד יצק נחמה על אוזניו "והרבה את זרעך ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים".
אברם שמע, נרגע, נמלא עוז ועזוז והחל לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, מתוודע למקומות שיום אחד יאוכלסו על ידי יוצאי חלציו. לכשיבואו.
הימים חולפים שנה עוברת ואברם, איש שקט ובורח מצרות, מצא את עצמו, בעל כורחו, בעיבורה של מלחמה בה הוא נחלץ לעזרת לוט בן אחיו, תושב מצוקי ים המלח, רדף אחרי "ארבעת המלכים", בואכה סוריה הרחוקה, שיחרר את לוט משביו ורכש לעצמו שם ומוניטין של מצביא דגול.
זה הרגע שאלוהים החליט שאברם עבר בהצלחה את סדרת מבחני הכניסה להורות מושלמת, נגלה אליו במהלכה של "ברית בין הבתרים" בצורת תנור עשן ולפיד אש והכריז: אתה עומד לקבל אימפריה "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת".
בטרם הספיק אברם לעכל את הבשורה הנפלאה וכבר הודיע לו אלוהים כי… מימוש ההבטחה יתעכב, ובני אברם יוכלו לרשת את הארץ רק אחרי שתתמלא סאת החטאים של האמורים, יושבי הארץ, ותהיה הצדקה מוסרית לגרשם. עוד עדכן ה' את אברם על הגורל הצפוי לצאצאיו – גלות מצרים והשעבוד הצפויים – לפני שיגיעו לארץ המובטחת: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל".
לקראת יום ההולדת ה- 100 של אברם אלוהים התרכך, התרצה, שיחרר את חבל האבהות והאימהות והוכיח לאברם שמילה של סחבק היא מילה… גם אם מימושה התעכב אי אלו עשרות בשנים. מזל טוב אברם.
בגיל 90 שרי התעברה מזרעו של אברם ובחלוף תשעה חודשים כרעה ללדת את יצחק.
אלוהים, השושבין המאושר, שינה מייד את שמות בני הזוג המאושרים לאברהם ושרה ועדכן אותם שצאצאי עם הבחירה, וראשון להם יצחק הרך הנולד, יהיו חייבים בטקס מפחיד של "על הסכין" בו תוסר עורלת הפין הזכרי לצמיתות. וגם שם נתן לטקס המוזר: "ברית מילה".
בשביל כבוד צריך לסבול.
תגובות אחרונות