חורף 1949. זה עתה נדמו הדי הקרב בשדות הארץ המובטחת. ותשקוט הארץ?
ההתפכחות מאשליית שוך הסערה הייתה מיידית.
כנופיות מרצחים נשלחו לחצות את הגבולות החדשים, מתעלמים מהסכמי שביתת הנשק שנחתמו במלון השושנים ברודוס. היעדים נבחרו בקפידה. אזרחים. בעיקר אזרחים. ההנהגה הערבית של פלשתינה, שכשלה בניסיונה המוצהר להשמיד את היישוב הציוני או לפחות לפגוע בו באופן אנוש, החליטה לנקום באמצעות מטרות קלות. חסרות הגנה. חסרות ישע. יהודים חפים מפשע? נו באמת ממתי נושא זה יצר איזושהי דילמה מוסרית אצל שכנינו הערבים. מדובר ביהודים. ודין היהודים למוות.
ומכיוון שכך נאלצו בניה של מדינת ישראל לעטות את גלימת המלחמה ולצאת להתכתש שוב ושוב בכנופיות מרצחים ואחר כך במלחמות שלא רצו בהן.
מעולם, אומר שנית מעולם, לא שלחה ממשלת ישראל את בניה ל"מלחמת לוקסוס": בשם השנאה, בכוח האמונה הדתית, בנימוקי הרחבת גבולות. בכל מלחמות ישראל, מאז הכרזת המדינה, לא נשלחו בניה למסעות כיבוש ונקם. תמיד הייתה זאת מלחמת הגנה. גם אם לעתים ביוזמה התקפית בבחינת להקדים תרופה למכה לאלה שעוד רגע יבואו עלינו לכלותנו.
תמיד, אומר שנית תמיד, היו אלה הערבים שפצחו ראשונים באיומים, אמללו את חיי תושבי מדינת היהודים וחשפו ניבי תרעלה מחודדים כנגד הישות הציונית.
כך מבצע סיני ב-56, ומלחמת ששת הימים ב-67, ומלחמת ההתשה ב-69-70, ומלחמת יום הכיפורים ב-73, ומלחמת שלום הגליל ב-82 (למרות הולכת השולל של שר הביטחון אריאל שרון בנוגע למטרותיה הסופיות) ומלחמת לבנון השניה ב-2006 ו'עמוד ענן', 'עופרת יצוקה' ו'צוק איתן' בין השנים 2013-2008 ברצועת עזה.
עד שנת 2015 נוספו על 6000 חללי מלחמת השחרור מעל 17 אלף חיילים, שוטרים ואזרחים שנפלו על הגנת המדינה, או במהלך פיגועי טרור של כנופיות מרצחים ערביות.
מדינת ישראל שוחרת שלום.
כבר שנים מנסים סבותינו ואבותינו לשכנע את הערבים שכאן אתנו, ואת אלו שסביבנו, שניתן לחיות בשלום.
החזרנו את כל חצי האי סיני תמורת הסכם שלום למרות שכבשנו אותו אחרי שעלו עלינו לכלותנו והיו באמתחתנו כל הצידוקים המוסריים, וגם כל התקדימים המשפטיים, להמשיך ולאחוז בו.
חלק גדול מאתנו מוכן להחזיר את אדמות רמת הגולן – למרות זכויות היסטוריות חלקיות עליה; ולמרות אוכלוסייה יהודית שיצקה תוכן וחיים חדשים על אדמת הבזלת שלה; ולמרות היותה קיר מגן ראשוני מהתקפות חוזרות ונשנות על יישובי עמק הירדן ואצבע הגליל (כפי שהיה עד כיבושה ביוני 67).
חלק לא מבוטל מהציבור היהודי בישראל גם מוכן לעשות ויתורים מפליגים ביהודה ושומרון – למרות זכותנו ההיסטורית המלאה על חבל ארץ זה; ולמרות החשש לפילוג עמוק בעם; ולמרות עקירתם של עשרות אלפים מבתיהם ומגרעין אמונתם; ולמרות שחזרנו לארץ חמדת אבות רק בגלל שיצאו עלינו (1967) לכלותנו, ובכוח גזירת האין ברירה; ואפילו למרות החשש (המוצדק) מקירוב ישויות רצחניות, חמושות ומצוידות במיטב ארסנל המוות, קילומטרים ספורים ממרכז הארץ.
ברשותכם רפרוף מהיר על מספר דברים שכתבתי במאמריי הקודמים.
ארץ ישראל, בדיוק כפי שקובעת מגילת העצמאות, היא המקום בו קם העם היהודי ועוצבה דמותו הרוחנית המדינית והדתית. מכיוון שכך מאות רבות בשנים לפני ששבטים נודדים מעמי האזור חדרו לשדרת ההר, לשפלה, לגליל ולמישור החוף, כבר התהלכו כאן אבותינו, בין משעולי הארץ האחת הזאת, כשהם מובילים עדרי צאן, חופרים בארות, בונים בתים, נוטעים עצי פרי, זורעים יבולים, מגדלים משפחות. ובעיקר חולמים על עתיד מחויך.
ואז קרתה להם תקלה גדולה. מכוננת.
לפני כ-2,700 שנה החל העם היהודי במסע כפוי אל מחוץ לגבולות ארצו. בכוח הזרוע, ובניגוד מוחלט לרצונו. ושוב. ושוב. בפעם האחרונה לפני כ-1,800 שנה. וכך נוצרה הגלות. ההיעדרות הממושכת מארץ ישראל. כל אותן השנים לא חדלו יהודים, שהתפזרו בכל רחבי העולם, להתפלל ולקוות לשוב אל ארץ האבות, ולחדש בה את חירותם המדינית. "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני תדבק לשוני לחכי".
במהלך שנות הגלות נותרו על אדמת ארץ האבות מאות אלפי יהודים ואחר כך רק עשרות אלפים ולבסוף אלפים בודדים שהקפידו לשמור מכל משמר, על אש קטנה, את נצחיות מדורת השבט היהודית.
אחרי כמעט 2000 שנה החלה החזרה לארץ האבות. לארץ המובטחת. זאת שהוכרה ב'הצהרת בלפור' מתאריך 2 בנובמבר 1917, ואושרה שנית במנדט שנתן חבר הלאומים לבריטניה.
אלה שחזרו לאדמת הקודש לא שבו אליה ככובשים, אלא כבני תרבות מפויסים שהפנימו שעוד אנשים ותרבויות זרות הגיעו לכאן במהלך שנות גלותם ומכיוון שכך הושיטו יד לשלום, לחיים טובים בצוותא, או לחוד. לשיתוף פעולה.
חשוב גם לזכור שאת אדמות הארץ הזאת, למרות שהיו שלנו מקדמת דנא, רכשנו בחזרה בכסף מלא. אדמות אחרות נוספו ובאו מתוקף כיבושן כמהלך נגדי לניסיונות ערביי ישראל וצבאות ערב להשמידנו אחרי שהתקבלה החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 המחייבת, בין השאר, הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל.
אז מה הם בעצם רוצים?
שלא נהיה כאן. עובדה.
אחת לכמה שנים מוכיחים הערבים שנוסחת הקיום בצוותא אינה מקובלת עליהם. הם מסרבים לניסיונות שנעשו ב-15 השנים האחרונות (בעיקר מבית מדרשם של אהוד ברק ואהוד אולמרט) לפיוס היסטורי, ולשלום יציב ובר קיימא תמורת החזרת כמעט כל שטחי יהודה ושומרון (נוסחה בעייתית בפני עצמה. בדרך כלל עושים שלום תמורת שלום ו/או שטחים תמורת שטחים); הם מתעלמים ממחוות של נדיבות ישראלית שלא היו כדוגמתם, אי פעם בהיסטוריה, במגעים בין מדינות אויב – על אחת כמה וכמה בין המדינה שהותקפה על לא עוול בכפה (ישראל) הנדרשת לויתורים מפליגים ובין הישות הרצחנית שהתקיפה אותה (ה"פלשתינאים") הדורשת את הויתורים.
עולם הפוך.
ועוד לא הזכרתי את כפל הלשון של המנהיגות הערבית בכל הקשור לאי קבלת הישות הציונית הלא היא מדינת ישראל; והתעקשותם על "זכות השיבה"; והחינוך היוקד לשנאה אותו הם מפמפמים לצאצאיהם הרכים - בערי ישראל וכפריה, בפזורה הבדואית, ביהודה ובשומרון ובמדינות הפריפריה.
אני מניח שגם אתם כמוני הזדעזעתם מול אימא ערביה מחויכת, ועוד אחת, ועוד אחת, שהכריזה קבל עם צופי המרקע: אני גאה ומאושרת לשלוח את בני בן ה-4 להתאמן להיות שאהיד. מי ייתן ואללה יעניק לו את ההזדמנות, בבגרותו, לקחת אתו כמה שיותר יהודים בדרכו לגן העדן.
החיים לא פשוטים כאן.
מסתבר שעל מנת לחיות בשכונה מזרח תיכונית מסוכסכת סוערת ואלימה, עם תנועת אסלאם פונדמנטליסטי שהולכת ומקצינה את דרכה ומתפשטת כסרטן אלים; עם "תנועות שחרור" שחרתו על דגלן, במוצהר, את השמדת הישות הציונית כמטרה הנעלה ביותר.
מול כל אלה צריך, כל הזמן, וביתר שאת, להיכון למלחמה.
שואת יהודי אירופה לא הייתה מתרחשת לו הייתה קמה מדינת ישראל 10 שנים קודם ומהווה בית לאומי ליהודי התפוצות.
שואת יהודים באשר הם, לא תתרחש שוב, כל עוד יש לעם היהודי מולדת משלו, וצבא בעל חנית מחודדת ואיכותית, שמשמשת הרתעה מול החפצים לכלותנו.
הלנצח נאכל חרב?
אני חסיד העובדות. מניתוח העובדות ניתן להקיש לא מעט על התנהגויות של עמים. של תרבויות. של מגזרים שונים. קרוב לעשרים מקרי רצח במשפחה מתרחשים מידי שנה במשפחות ערביות בישראל. לא התקף קנאה שכדוגמתו אנחנו מכירים בכל המגזרים. התקף כבוד. נקמה על הפגיעה בכבוד. בת המשפחה, אומללה שכמותה, פגעה בכבוד המשפחה.
עשרים פעם בשנה הולך אב ערבי כלשהו, בעצמו, או שולח את בניו במצוותו, להרוג את האומללה.
תחשבו על זה – בשם הכבוד להרוג את הילד שלך!!! הילד שבשבילו/בשבילה כל אחד מאיתנו מוכן להקריב את חייו. מכאן אולי תוכלו להקיש עד כמה פגיעה בכבוד הלאומי, שהוא מצרף של הרבה מאוד "כבודים פרטיים", הנו משהו חסר מחילה אצל שכנינו.
בשם אותן העובדות כתבתי את סדרת עשרת המאמרים – 'אין לי ארץ אחרת'.
במהלך השנים האחרונות נוכחתי במהלך שיחות סלון, או בדיונים עם אנשים טובים, רבים כאלה, שרובם אינם מכירים את העובדות, או… מנפים/מתעלמים ממה שלא מתכתב עם האג'נדה שלהם.
לטובתם, ולטובת כל אלה שאוהבים את הארץ הזאת, החלטתי לתרום את חלקי הצנוע. על קצה המזלג. מסקנות? יטרח כל אחד ויסיק בעצמו.
אסיים בנימה אישית לחלוטין.
למה אני מייחל יותר מכל? לכך שרועי בכורי, חייל מצטיין אצל הנשיא ביום העצמאות הקרוב, ואורן הנסיך הקטן שעדיין חובש את ספסלי התיכון, ישכילו, למרות ערמות הקשיים וסימני השאלה התלויים כצל שחור ומאיים על עתידנו, למצוא את הדרך לחיות כאן איש תחת גפנו ותחת תאנתו. וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
אמן כן יהי רצון.
אבירם ברקאי.
ולכל פרקי הסידרה הקודמים, למי שפיספס פרק:
תגובות אחרונות