כמעט 50 שנה אחרי שהוגלו לנהרות בבל ובכו את נשמתם מבוקר עד ערב מצאו עצמם פליטי ממלכת יהודה תחת שלטונו של פטרון חדש, כורש השני מלך פרס, הכוח העולה באזור.
כורש עשה סיבוב זריז בשטח הבין שבכי כזה, בעוצמה כזאת, ובדבקות שכזאת, לא יעשה טוב לממלכה שלו ובהחלטה מהירה שלח את אנשיו לעדכן את היהודים הצווחנים שברגע זה ממש נפתחו עבורם מחדש שערי ממלכת יהודה.
בשנת 538 לפנה"ס, בכוח הרוח הגבית של 'הצהרת כורש', החלה השיבה לארץ יהודה.
לא כולם שבו.
החיים החדשים על גדות הנהר הגדול התגלו, במחשבה שנייה, כעסק לא רע בכלל. היו חברים על הנהר שהתערו בסביבתם פרחו שגשגו ו – למה להמר על סוס מת?
ובכל זאת פרצה השיבה הביתה.
"חזרנו על מנת לא להיפרד לעולם", צעקו אלפים בגרון ניחר מול חומות ירושלים ומיד פינו זמן לבנייתו מחדש של בית המקדש.
בראייה מפוכחת, ופחות צינית, מסתבר שהחברים היו חדורי אמונה. סדרת הקטסטרופות שחוו בעשורים האחרונים – הריגת צדקיהו מלכם ובניו, הטבח, הגלות, הסבל (כן היו גם כאלה שסבלו), לא איידו את רוחם ואמונתם באחד אלוהינו. מבחינתם, כל מה שקרה, קורה ויקרה, היה קודם כל החלטה משמיים ואם ריבונו של עולם החליט להגלותם סימן שהייתה סיבה ראויה לכך.
ומכיוון שכך האמינו, ומכיוון שכל ההתרחשויות החשובות בחיי האומה היו קשורות באותם ימים קשר הדוק במקדש ובעבודת האלוהים, התגייסו כולם לעבודה.
בשנת 516, שבעים שנה אחרי שבית המקדש הראשון נחרב, עמד על תילו בית המקדש השני.
בנקודת זמן זאת, פחות או יותר, החלו שבי ציון, רובם ככולם בני שבט יהודה, להיקרא "יהודים" וארצם מולדתם המחודשת, הפרוסה על שדרת ההר המרכזית, חמוקי הגבעות המשתפלות מערבה והמדבר שחובק אותה ממזרח - "יהודה".
אחרי עידן הפרסים הגיע תורם של היוונים להגיע לשערי הארץ המובטחת. אנטיוכוס אפיפנס הרביעי, המלך ההלניסטי שהופקד על גזרת ישראל ובנותיה (סלווקיה), היה, מכל כיוון שהסתכלו עליו, גוש רשע מרוכז. ומכיוון שכך הוא ניסה להפיץ את עקרונות התרבות ההלניסטית בכל רחבי הממלכה המפוררת שלו, תוך שהוא אוסר על היהודים לקיים את מנהגי דתם, מדיח את הכהן הגדול וממנה מתייוונים בתור כוהנים גדולים.
המתייוונים,שהפכו לכוהנים, גילו את אוצרות המקדש ומיד פתחו במסע זריז לביזת אוצרותיו. לקינוח – "בשביל 'הקטע' בא נעצבן עוד יותר את היהודים האלה" – הם גם הנהיגו עבודת אלילים בין כתליו.
עבור מתתיהו הכהן, בן למשפחת חשמונאי, תושב מודיעים שבשפלה, זה היה קזוס בלי. ומכיוון שכך, בצוותא עם חמשת בניו, הנהיג בשנת 167 לפנה"ס את המרד ביוונים, גבר עליהם, הקים מחדש את ממלכת יהודה ('ממלכת החשמונאים'), הרחיב את גבולותיה ועיקר העיקרים שמר עליה כממלכה (כמעט) עצמאית, תחת שלטון צאצאי בית חשמונאי.
בשנת 63 לפנה"ס נכבשה הארץ על ידי המצביא הרומאי פומפיוס שבדרכו החמדנית לזירוז פרפורי הגסיסה של ממלכת החשמונאים, בזז (גם הוא) את אוצרות בית המקדש.
בשנת 37 לפנה"ס, עם עלייתו לשלטון של הורדוס, חביבם של הרומאים ובן למשפחה אדומית, השמיעה ממלכת החשמונאים את נפיחת חייה האחרונה. בצעד מהיר, קטלני, טבח הורדוס את שרידי משפחת חשמונאי, מייתר כל יכולת עתידית ומזימות סתר לעצמאות יהודית מחודשת.
בתחילת השלטון הרומי היהודים "שיחקו אותה" כנועים וצייתנים. מכיוון שכך אף הצליחו ליהנות משדרוג בית המקדש בירושלים על ידי המגלומן האדומי – "מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו".
עם מותו של הורדוס (4 לפנה"ס) הגיעו לארץ נציבים רומאים שהקשו ידם על יושבי הארץ המובטחת.
בהתחלה צאצאי גלות בבל "הורידו ראש". בא ניתן למשוגעים האלה להירגע. לא ייתכן שכל כך הרבה רוע יכול לשרוד כל כך הרבה זמן.
טעות.
בשנת 66 לספירה הגיע לשערי ירושלים פלורוס, נציב יהודה מטעם רומא, ומיד דרש מהעם לרכז עבורו, בחבילות מסודרות וממוספרות, את כל כספי המקדש.
עד כאן.
"מה נפל עליך יא רומאי מניאק", צווחו המוני בני ישראל בגרון ניחר וקנחו בתנועות מגונות.
פלורוס, מבין דבר אחד או שניים בענייני כבוד, פגיעה בכבוד, והצורך המיידי להגיב, דרש שהמקללים יוסגרו לידיו בו במקום.
"לך תחפש את החברים שלך", ענו לו המוני בני ישראל.
ככה? מיד פרץ פלורוס, בראש צבא רומאי רב וגדול אל השוק העליון של ירושלים, בירת היהודים, שדד מכל הבא ליד, וקינח בשחיטתם של 3,600 מבני ישראל.
לא עוד.
באותו יום פרץ 'המרד הגדול' ברומאים.
היהודים, אינטליגנטים במידה ראויה, הבינו שהסיכוי לצאת בשלום ממאבק מול האימפריה הרומית קלוש מאוד. בעצם אפסי. עמים רבים ניסו למרוד ברומאים, האימפריה בהא הידיעה של העולם הישן. וכשלו.
קשי עורף היהודים. מה לנו כי נחשוש, הם לחשו בכיכרות הערים. אז מה אם חטפנו בראש מהאשורים והבבלים. רומאים? קטן עלינו. אבל מה בדבר יישום הכלל החשוב ביותר, רגע לפני יציאה לקרב ולמערכה – אחדות השורות?
אז זהו, שלא בא להם.
שנאת חינם, וראיית עולם בשחור־לבן אצל כל הפלגים השונים ביהדות, לא אפשרה את איחודם ומיד, עוד טרם זרקו חנית אחת בכיוון חייל רומאי, פרצו מלחמות פנימיות בין הצדוקים והפרושים, הסיקריים והאיסיים.
הסוף היה צפוי מראש.
בשנת 70 הסתיים המרד הגדול. בית המקדש השני נהרס ומאות אלפי בני יהודה – סתומים בחזקה ריבועית אבל גם עקשנים בטירוף שהיו מוכנים, מבחירה, לספוג עינויים ומוות בסיטונות בדרכם לשמר את אורחות חייהם ולמנוע את הפיכתם לעם עבדים ועובדי אלילים – נפלו בחרב.
בשנת 130 לספירה, ננעץ המסמר האחרון בחלומה של שארית הפליטה ביהודה. הקיסר הרומי איליוס אדריאנוס החליט לשקם, באמצעות גר מפוקפק, את בית המקדש ההרוס ולהקים על חורבות ירושלים עיר רומית חדשה ומקדש אלילי מפואר. עוד לא עכלו את מלוא משמעות הגזירה שנפלה עליהם ואדריאנוס הוסיף עליה חדשה – איסור מילוי מצוות ברית המילה.
לא יהיה כדבר הזה.
בצעד חריג, תוך הפנמת כשלי המרד הגדול ברומאים, התאחד הפעם מרבית הציבור היהודי. מראש וראשון לרבנים (רבי עקיבא) ועד אחרון התושבים (משה כהן) חשבו (כמעט) כולם שצריך לצאת למלחמה. אין לנו מה להפסיד, הם אמרו, בית המקדש ממילא הרוס.
הפעם, לשם שינוי, הם הכינו את המרד כמו שצריך. כרו מערות מסתור. הצטיידו בנשק. התאמנו. הכשירו לוחמים חדשים. קבלו תגבורות לוחמים יהודיים מהתפוצה.
בשנת 132 לספירה פרץ המרד. המפקד הצבאי שמעון בן־כוסבה גבר חזק, מנהיג כריזמטי, קיבל רוח גבית מרבי עקיבא, המנהיג הרוחני של המרד, שכינהו "בר־כוכבא" (בן הכוכב) וראה בו את המשיח לבא - "כי דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל".
מתוך מערכות המסתור הגיחו לוחמי המרד וזינבו שנתיים תמימות ברומאים, שהתקשו למצוא תשובה הולמת למלחמת הגרילה. במהלך לחימתם שחררו המורדים חלקים נרחבים של ארץ יהודה, שמעון בר־כוכבא נעשה" שמעון נשיא ישראל" ובמשך 4 שנים, 135-132, הנהיג בתחום שלטונו סדרי חיים יהודיים עצמאיים ואפילו טבע מטבעות עבריים – סמל לעצמאות מדינית.
בסוף שנת 134 הזעיקו הרומאים את האס המנצח שלהם. יוליוס סוורוס, מצביא על ששמעו יצא לפניו בכל רחבי האימפריה. סוורוס קיבץ סביבו 50 אלף חיילים ומיד פתח במלחמת שמד ביהודים.
תוך זמן קצר הם אתרו וכתרו את מחילות המסתור ומיד הצמיאו, הרעיבו, החניקו בעשן ובאש את כל החצופים שמצאו מסתור בתוכן. אסון גדול נפל על העם היהודי.
ב-ט' באב (שהוא גם תאריך חורבן בית ראשון ובית שני) שנת 136 לספירה, נכנסו הרומאים בשערי ביתר, אליה נמלטו אחרוני המורדים – "הורגים בהם והולכים עד שטבע הסוס בדם שהגיע עד חוטמו". בין הנופלים בקרב היה גם שמעון בר־כוכבא.
ההיסטוריון הרומי, קסיוס דיון, תיאר את מה שראו עיניו: "580,000 יהודים נהרגו בהתקפות ובקרבות, ואילו את מספר המתים ברעב, במגיפה ובאש לא היה אפשר לברר. 50 מצודות יהודה העיקריות ו-585 כפרים הושמדו. הגוויות היו פזורות בכל מקום מאכל לזאבים ולצבועים". לא מספיק.
על מתי המעט שנותרו בשטח נאסר לקיים את מנהגי היהדות, רבים נלקחו כעובדי כפייה לבנות את ארמון הקיסר… על חורבות בית המקדש השני ולקינוח, בקצפם כי רב על חוצפת היהודים, שינו את שם מדינת החסות מ"יהודה" ל"סוריה פלשתינה" – על שם הפלשתים, האויב המר ביותר של היהודים.
מי יודע חשבו הרומאים, אולי צעד זה ינתק סופית את הקשר בין קשי העורף האלה ובין מולדתם.
תגובות אחרונות