בשנת 1867 הצטרף מרק טווין, עיתונאי סופר והומוריסט אמריקאי בעל לשון שנונה וחריפה, למסע בחברת צליינים ותיירים נוצרים שעשו דרכם בספינת הקיטור המפוארת 'קוויקר סיטי' מניו יורק לאגן המזרחי של הים התיכון: סוריה, ירדן, מצרים ובעיקר ארץ הקודש.
שנתיים מאוחר יותר קיבץ טווין את כל הטורים ששלח לעיתון במהלך המסע והוציאם כספר, המתאר את התרשמויותיו מארצות המזרח התיכון. קטע נרחב בספר הוקדש לחוויותיו בארץ ישראל.
וכך מתאר טווין את המפגש עם ארץ הקודש: "ארץ שממה…מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר תבור…כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה…".
בעוד מרק טווין לא יודע את נפשו לדעת מול מרחבי ארץ הקודש הצחיחים ונטולי החיים התבטלה, ממש באותה שנה, התקנה האוסרת רכישת קרקעות ובניית בתים לתושב שאינו עותומאני.
בתזמון מושלם עם מסעו של טווין והמחווה העותומאני התמוגג העולם משורת תמורות מרחיקות לכת שהביאה "המהפכה התעשייתית" שפרצה כמה עשורים קודם לכן, וגרמה, בין השאר, לשיפור משמעותי באמצעי התחבורה (הרכבת וספינת הקיטור), ופריצת תנועות לאומיות (בעיקר ברחבי אירופה) שרעיונותיהן חלחלו ואומצו גם על ידי שכבות אינטלקטואלים יהודים.
שבע שנים לפני שיצא טווין למסעו והוכרז חופש רכישת הקרקעות ברחבי האימפריה העותומאנית נולד בבודפשט פעוט צווחני בשם בנימין זאב הרצל. ואמות הסיפים לא רעדו.
בשנת 1881 בעוד הסטודנט הצעיר הרצל שוקד על עיצוב זקנו ולימודי משפטים באוניברסיטת וינה מנה היישוב היהודי בארץ הבחירה קרוב ל-25 אלף נפשות.
באותה שנה, מונעים בכוח האידיאולוגיה הציונית המעשית ולפיה אין להמתין להסכמה של אומות אירופה על הקמת בית יהודי מחודש עבור הפזורה היהודית אלא יש לקום עכשיו, ומיד, ולעשות מעשה, פרץ הנרטיב הציוני.
בשני גלים עיקריים – 1881-82 ו-1890-91 – עם רוח גבית חזקה של גלי אנטישמיות ופרעות ששטפו חלקים נרחבים ממזרח אירופה, נחתו חלוצי "העלייה הראשונה" בארץ ישראל.
אחרי שהקיאו את נשמתם על סיפוני ספינות נוסעים רעועות ופרקו בחופזה את מטענם הזעום בנמל יפו, אצה רצה להם דרכם לממש את חזונם.
היו שהצטרפו, וחיזקו, את המושבות החקלאיות הראשונות: גיא אוני (ראש פינה) ופתח תקווה; אחרים הקימו את ראשון לציון, זיכרון יעקב, ראש פינה, נס ציונה. סך הכל 31 מושבות שיצרו 31 עובדות חדשות בשטח ועוגן כלכלי הכרחי להתיישבות היהודית הלאומית המחודשת בארץ ישראל.
אחרי כמעט אלפיים שנות גלות הוחזרה עטרת עובדי האדמה היהודיים בארץ ישראל ליושנה.
בשנת 1895 כשגלי "העלייה הראשונה" שככו, ולארץ ישראל התווספו כ-25 אלף יהודים, מצא עצמו בנימין זאב הרצל, באותה עת כתב מפורסם של עיתון וינאי, מול נקודת המפנה של חייו.
בעשור האחרון לעבודתו חווה העיתונאי והמשפטן היהודי גילויי אנטישמיות רבים בארצות אירופה אלא שהפעם היה זה נחשול עכור במיוחד. קצין התותחנים היהודי, אלפרד דרייפוס, הואשם בבגידה בצרפת מולדתו לטובת האויב הגדול גרמניה. מלכתחילה נראה היה לכל בר־דעת שהראיות שהוגשו לבית המשפט מפוברקות והמניע העיקרי למשפט הראווה הוא הצורך האובססיבי של הצרפתים למצוא שעיר לעזאזל, עדיף יהודי, בעקבות הפסדם הצורב והמשפיל לגרמנים במלחמת צרפת פרוסיה.
ומכיוון שכך גזר הדין היה בהתאם לרוח האנטישמיות שנדפה בין כתלי בית המשפט.
אלפרד דרייפוס הורד לדרגת טוראי ונשלח למאסר עולם באי השדים. וזה, בדיוק זה, היה הרגע המכונן עבור הרצל. באבחה חדה אחת התאיידו כל סימני השאלה בראשו והפכו לתובנה ברורה ומוצקה – בכל מקום בו יהיו יהודים תהיה שנאת יהודים. ושעל כן יש לעשות מעשה. וטובה שעה אחת קודם.
בשנת 1896 פרסם הרצל את ספרו 'מדינת היהודים' שבו הוא מדגיש שיש ליצור מצב שאומות העולם יכירו בזכויותיו הלגיטימיות של העם היהודי בארצו (או בארגנטינה…). לטענת הרצל רק אחרי הכרה בינלאומית משפטית בזכויות העם היהודי וקבלת ערובות חוקיות יהיה ניתן לפתוח בתהליכים הרצויים – הגירה מסיבית של יהודי אירופה בפרט ויתר התפוצות בכלל למדינת היהודים.
באוגוסט 1897 מינף בנימין זאב הרצל את הרעיונות החדשים שהסעירו את רוחו ויזם את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל אשר בשוויץ. מול 208 צירים מ-16 מדינות שטח הרצל את ליבת תפיסתו הציונית המדינית, מצא עצמו בויכוח נוקב מול אנשי זרם הציונות המעשית/חובבי ציון והצליח ליצר הסכמה בין כל צירי הקונגרס, ולפיה יש למצוא את הדרכים לפתרון הבעיה הלאומית באמצעות הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
בין השנים 1914-1904 פרץ גל העלייה הגדול ביותר בכל הזמנים. מעל מליון יהודים עזבו את אירופה מוכת העוני והאבטלה בדרכם מערבה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. 35 אלף אחרים החליטו, למרות הסכנות והקשיים, לעשות מעשה אחר, ונעו מזרחה לארץ ישראל. חלקם נענה לקריאת בני העלייה הראשונה שהפצירו בכוחות עזר לבא ולתמוך ביישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. אחרים, למודי פרעות וגלי אנטישמיות חוזרים ונשנים, הבינו שהפתרון הנכון הוא להיות יהודי גאה בארץ ישראל. ליצור עולם חדש. חברה חדשה. אדם חדש.
בעשר שנות "העלייה השנייה", שהופסקה טרם עת בגין פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התיישבו 35 אלף מהגרים חדשים, חדורי אמונה והתרגשות גדולה, בארץ ישראל.
אלא שהם לא היה לבד.
מלבד אחיהם היהודים, בני "היישוב הישן", מצאו 35 אלף המתיישבים החדשים שעל אדמת הארץ המובטחת נטעו יתד אלפי תושבים אחרים, "לא יהודים", רובם מוסלמים, שבמהלך השנים שחלפו מאז מרד בר-כוכבא, ובעיקר בתקופת השלטון המוסלמי, זרמו ובאו הנה מכל המרחב.
בסוף המאה ה-19 רוב האוכלוסייה הלא יהודית שהתגוררה בשטחה של ארץ ישראל הייתה מורכבת משבטי בדואים ממדבריות המזרח. חלקם התגוררו כאן כבר מאות שנים, שינו את אופיים מנודדים לפלאחים, עובדי אדמה ויושבי קבע, הרגישו שייכות למקום לא פחות מהעולים החדשים שזה עתה דרכה כף רגלם ב"פלשתינה" וגילו סימני חשדנות מול הגעתם ההמונית של יהודים נרגשים, שהצהירו בפה מלא – "אנו באנו ארצה. לבנות ולהיבנות בה".
העולים החדשים לא הבינו על מה ולמה נותנים בהם סימנים.
הרי לא באנו אל אדמת הטרשים כגנב בלילה. לא גזלנו את אדמות הערבים.
טרום עלייתנו לארץ חמדת אבות, אתרנו באמצעות שליחים, קרקעות שנדל"ניסטים מוסלמים מקומיים שמחו להיפטר מהן. שילמנו עליהן במיטב כספנו, לעתים הרבה מעבר לערכן, ופעמים רבות אף נוכחנו לדעת שחלקת האדמה שעברה לבעלותנו קשה לעיבוד. קשה להצמחת חיים חדשים.
והם התעקשו.
לפתע הם גילו שתכונות הנחישות, ההתמדה ומסירות הנפש, שאפיינו אותם כל שנות הגלות בתהליך שמירת מסורתם, דתם ואמונתם הפכו לחיילים נאמנים במאבקם החדש, הקשה, הסיזיפי, הלא מוכר, על גאולת האדמה והארץ.
מול אדמת טרשים בוגדנית, מזג אוויר הפכפך, רעב, תשישות, מחלות, ובעיקר יתוש האנופלס מחולל המלריה, הם הציגו את כוחה של האמונה בחידוש היישוב היהודי בארץ ישראל ושילמו בחיי מאות גברים נשים וטף שנפלו שדודים על מזבח קשיי הארץ וכיבוש אדמתה.
והם המשיכו.
תוך זמן קצר הסתבר שיהודים לבנבנים, מוזרים, חלשלושים, עד לא מזמן תושבי גליציה, אוקראינה, רומניה, עשויים בעצם מחומרים בלתי שבירים.
ב-32 שנים של עבודה קשה, ומסירות אין קץ לרעיון הציוני, הצליחו חלוצי העליות הראשונה והשנייה לעשות מעשה מרכבה מופלא. ליצור יש מאין. חלקות הקרקע הביצתיות התקשטו בשלל צבעי גידולים חקלאיים, קולות בקר וצאן מלאו את הרפתות והדירים וגם תעשייה ראשונה ומסחר ומוסדות שלטון נהיו להם ליהודים.
בשנת 1918, כחלק ממלחמת העולם הראשונה שטלטלה את אירופה ואסיה, ניגפו שליטי הארץ התורכים בפני צבא בריטניה והאנגלים, שקיבלו מנדט על הארץ, התחייבו להמשיך ברוח "הצהרת בלפור" משנת 1917 ולעשות כל מאמץ על מנת להקים כאן, בארץ המובטחת, את ביתם המחודש של היהודים.
קשובים לרחשי לב הציבור היהודי המתחדש, הם גם עשו מחווה והצמידו את השם "ארץ ישראל" לפלשתינה. ותקרא מאותו יום פיסת הארץ המובטחת – "פלשתינה א"י".
רע מאוד, רטנו ערביי ארץ ישראל מול גלי ההגירה היהודית שיצרו איום מיידי על סדרי בראשית של חיי הנחשלות השבטית שלהם.
זה לא משחק לטובתנו, התריסו ערביי ארץ ישראל מול אלפי יהודים השבים למולדתם ההיסטורית ושמם העתיק חוזר ומשתבץ לצדה של פלשתינה "הוותיקה".
ולהבת התסכול הקטנה הלכה והתרוממה והציתה אש גדולה, לראשונה מזה מאות שנים, אצל חמולות ערביות נפרדות, חסרות סמלים משותפים, או זיקה לאומית ותרבותית.
לפתע נמצא להם, לשבטים חסרי זהות מדינית, דגל או המנון, הדבק הדרוש לאחדות השורות הראשונה מרגע התיישבותם בארץ ישראל – שנאת היהודים.
וכתובת האש נכתבה באותיות דם גדולות על קיר העתיד לבא.
תגובות אחרונות