במאי 1945 נכנעה גרמניה. באוגוסט נכנעה גם יפן. מלחמת העולם השנייה הסתיימה.
תוך זמן קצר נחשפו ממדי האסון.
90% מיהדות אירופה, 6 מליון יהודים, נרצחו במהלך "הפתרון הסופי".
שום דבר מאז בריאת העולם ועד ימינו אלה, לא התקרב בתכנון השטני שלו, בביצוע המיומן והקפדני ובשורה התחתונה שלו (כמות הנרצחים החפים מפשע) – למה שעשו הקלגסים הנאצים לאבותינו באירופה.
ובפלשתינה־א"י כאילו לא היתה שואה מעולם.
בהמשך למדיניות הספר הלבן השלישי ובמדיניות מכוונת, קשוחה, אטומה, לא השכילה ממשלת המנדט הבריטי להגמיש את תקנותיה וסירבה לפתוח לרווחה את שערי הארץ המובטחת בפני פליטי השואה.
מוסדות היישוב היהודי, בצוותא עם כוח המגן הבלתי לגאלי בראשות ההגנה והפלמ"ח, לא יכלו לעמוד מנגד ולאפשר רק טפטוף עלייה מבוקר בעוד פליטי שואת אירופה משוועים לבית חם.
אז הם הלכו על עליה ב'. ארגון עליה בלתי חוקית עם קברניטים צעירים, פלמחניקים חובבי ים, שניווטו ספינות רעועות בין גלי הים התיכון והצליחו להביא לחופי ישראל עשרות אלפי עולים.
עשרות אלפים אחרים נתפסו רגע אחרי כניסת הספינות אל תחומי המים הטריטוריאליים של המנדט הבריטי. חלקם של הפליטים נשלחו אל בין גדרות התיל של מחנות המעצר בקפריסין, אחרים הוחזרו כלעומת שבאו למדינות המוצא, היישר אל מחנות העקורים באדמת גרמניה.
בכ"ט בנובמבר 1947, לקראת סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל נערכה באולם עצרת האומות המאוחדות, בלייק סקסס שבמדינת ניו יורק, הצבעה בדבר תוכנית חלוקת ארץ ישראל. שתי מדינות לשני עמים. מדינה יהודית ומדינה ערבית.
ברוב של 33 בעד, 13 נגד ו-10 מדינות שנמנעו התקבלה החלטה מס' 181. חרף האופי המקוטע והמוגבל של השטח שהוקצה ליישוב היהודי בתוכנית החלוקה; ולמרות ההכרה הכואבת על גניזתה הסופית של הצהרת בלפור בכל הקשור למדינה אחת בלבד בעבר הירדן המערבי, "הבית הלאומי לעם היהודי"; קיבלה הנהגת היישוב, ובשמחה גדולה, את החלטת האו"ם.
"… וכעבור רגע שוב הייתי על כתפי אבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקי מילים, לא סיסמאות ציונות ולא קריאת גיל כי אם צעקה ארוכה עירומה כמו לפני שהמציאו את המילים… נתן את כל קולו בצעקתו הארוכה עד קצה קיבול ריאותיו אאאאההה וכשאזל לו האוויר שאף שוב, כטובע, והמשיך וצעק האיש הזה שרצה להיות פרופסור דגול וגם ראוי היה ועכשיו הוא היה כולו רק אאאאההה… ונפתחו הבארים בכל הערים ועד אור הבוקר חילקו חינם משקאות קלים וממתקים ודברי מאפה וגם משקאות חריפים, ומיד ליד ומפה לפה עברו בקבוקי המיץ והבירה והיין, וזרים התחבקו ברחובות ונישקו זה את זה בדמעות, ושוטרים אנגלים המומים נגררו גם הם אל מעגלות המחול ורוככו בפחיות של בירה ובליקרים, ועל שריוניות הצבא הבריטי טיפסו חוגגים משולהבים ונופפו עליהם את דגלי המדינה שעדיין לא קמה אך הלילה הוחלט שם, בלייק סאקסס, שמותר יהיה לה לקום" (עמוס עוז/סיפור על אהבה וחושך).
להחלטת החלוקה באו"ם התנגדו, כצפוי, כל מדינות ערב החברות בארגון הבינלאומי.
למחרת, 30 בנובמבר, רשמו ערביי ישראל באותיות ספוגות דם את תפיסת עולמם האמיתית. את המציאות כפי שהיא נראית בעיניהם. את הכתובת השחורה על הקיר – נגד שלום. נגד אחוות עמים. נגד שתי מדינות לשני עמים. בעד חיסול הישות הציונית. בעד עקירת כל היהודים ממקומם ו/או חיסולם הפיזי.
בבוקרו של יום, טרם שיבת חלק מקהל החוגגים היהודי לביתו, הותקף אוטובוס שהיה בדרכו מנתניה לירושלים ליד שדה התעופה בלוד. חמישה מנוסעיו נהרגו. מלחמת העצמאות יצאה לדרך.
עבור מי שעקב אחרי הצהרות ערביי ישראל ומנהיגי הליגה הערבית במהלך שנות המנדט הבריטי ובעיקר בין השנים 1947-8 לא היתה דחיית החלטת האו"ם וההתקפה הנפשעת על האוטובוס, ועל עורקי תחבורה אחרים שפרצו בעקבותיה, בגדר הפתעה. ממש לא.
בפברואר 1947 הכריז מזכ"ל הליגה הערבית, עבד אל רחמן עזאם פאשא: "הערבים מתעבים את עצם נוכחותם של היהודים בארץ ישראל. לדעת הערבים, היהודים הם אורגניזם זר אשר הגיע לכאן ללא הסכמתם, אורגניזם אשר מסרב להתבולל באורח החיים הערבי. זו הבעיה".
ג'מאל אל חוסייני, בן דודו של המופתי שמכר את נשמתו לשטן הגרמני ונציג הוועד הערבי העליון לאו"ם, גילה פרץ נדיבות מפתיע כשהסכים לקבל את היהודים שהתגוררו בארץ עד מועד כינון המנדט הבריטי בפלשתינה־א"י (ספטמבר 1922). ומה עם אלה שהגיעו בתקופת הבריטים? "אני מציע פשוט לגרש אותם למקומות מהם באו".
הגנרל איסמעיל צפוואת ששימש עד מאי 1948 בתפקיד המפקד הכללי של הכוחות הלוחמים בפלשתינה, ניסח את השקפת עולמו על המאבק שבפתח במברק ששלח למזכירות הליגה הערבית: "חיסול יהודי פלשתינה וטיהור מדינה זו מהם לחלוטין…הידוק חבל הקרב על צווארי היהודים ואילוצם בכוח הנשק לקבל את תנאי הערבים".
מזכ"ל הליגה הערבית, עבד אל רחמאן עזאם, קיבל בשמחה את המלצת המפקד הצבאי והוסיף עליה משלו: "זאת תהיה מלחמת שמד. היא תירשם בדפי ההיסטוריה כטבח עצום, אשר ידובר בו כפי שדובר בטבח המונגולים ובמסעות הצלב. אני מאמין שמספר המתנדבים מחוץ לפלסטין יהיה גדול מזה של תושבי פלשתינה…כדי לזכות בכבוד שבהפיכתם לשאהידים עבור פלסטין".
במהלך שנת 1948 קפצה על במת ההכרזות המתלהמות גם ראשת ארגון הנשים הערבי, המקורב לוועד הערבי העליון ואמרה: "משהוכרזה מלחמת קודש, אין כל סיכוי שמדינה יהודית תשרוד. כל היהודים יושמדו לבסוף".
במרס 1948 הכריז המופתי עצמו "הערבים אינם מתכוונים להסתפק בתוכנית החלוקה" ופירט עד מתי תימשך הלחימה "עד שהציונים יחוסלו ואץ ישראל כולה תהיה למדינה ערבית טהורה".
בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, כ-8 שעות לפני תום מנדט הבריטי, התכנסה "מועצת העם" במוזיאון ת"א הישן, ברח' רוטשילד 16, ודוד בן גוריון, ראש המועצה, הקריא את "מגילת העצמאות" שהיא למעשה ההכרזה המכוננת על הקמת מדינת ישראל ולפיה יש לנו זכויות מוסריות, מדיניות ומשפטיות, להתיישב כאן בנחלת האבות ולהקים את מדינתנו.
עד אותו יום התנהלה המלחמה בפלשתינה־א"י בין יושביה המקומיים, יהודים וערבים, ובתוספת מעט כוחות עזר של מתנדבים מארצות ערב והתמקדה סביב נקודות יישוב מבודדות ועורקי תחבורה, ובראש ובראשונה הדרך המחברת בין השפלה לירושלים - סמל נצחיות העם היהודי בארצו.
למחרת, 15 במאי 1948, לא מתרשמים בעליל מהדי מגילת העצמאות, פלשו צבאות ערב לשטח המנדט הבריטי שזה עתה פג תוקפו.
9 חודשים מאוחר יותר, בסיומה של מלחמה עקובה מדם בה נטל חלק האבא הפרטי שלי, "סבא שמחה", כקצין צעיר בקרבות הגנת הנגב, וכנגד כל הסיכויים, הסתיימה מלחמת העצמאות בניצחון גדול של היהודים.
מבלי שיזמה את המלחמה שנכפתה עליה, מצאה עצמה מדינת ישראל בגבולות גדולים מאלה שהובטחו לה, מבכה את 6,000 לוחמיה שנפלו במערכה, ובעיקר נטולת אוצרות טבע ומשאבים שיאפשרו לה להתרומם כיאות, לצמוח ולהתכונן לבאות.
מודעת לכך שאף ערבי בגבולות העימות, גם לא "הפלסטינים" שמצאו עצמם לפתע תחת כבוש ישראלי, אינו מתכוון להפריח בעתיד הנראה לעין להקות יונים עם עלה של זית במקורן מעל שמי הארץ הצעירה, המסוכסכת, הפנימו קברניטיה שאין זה הזמן לקונן על נופליה ועכשיו, ממש עכשיו, צריך לעשת מעשה ולהישיר מבט אל האתגרים הניצבים בפתחה והראשון שבהם קליטת עלייה מוגברת. מאות אלפי פליטים יהודיים מארצות ערב.
פליטים יהודים? אומנם כך.
ככל שהתעצם הסכסוך בין ערבים ויהודים בפלשתינה־א"י מצאו עצמם יהודי מדינות ערב, דוברי שפתה, מעורים בתרבותה ובחיי המסחר שלהן, נטולי כל אידיאולוגיה ציונית, בני ערובה בידי ממשלותיהם "עד שיושג פתרון משביע רצון לבעיית פלסטין" ומכיוון שכך, על לא עוול בכפם, הם עברו מסכת רדיפות, הפקעות רכוש, פוגרומים וגירוש. רק בגלל המלחמה בפלשתינה־א"י.
"אם המדינה היהודית תהפוך לעובדה, והעמים הערביים יבינו זאת, הם יזרקו לים את היהודים החיים בתוכם" אמר מנהיג ומייסד תנועת האחים המוסלמים חסן אל בנא.
וכך היה.
ערבים טבחו ביהודים, ללא פרובוקציה, ללא עימות, רק משום יהדותם והשנאה למדינתם שזה עתה קמה.
כאילו לא הוכו זה עתה שוק על ירך המשיכו מדינות ערב להכריז ששביתת הנשק היא זמנית בלבד, הוסיפו לראות עצמן במצב מלחמה עם ישראל, סירבו להכיר בה, או לשאת ולתת עמה על יישוב הסכסוך בדרכי שלום, וגבשו דוקטרינה ולפיה עצם קיומה של מדינת ישראל הוא מעשה תוקפנות ועל כן כל מעשה שייעשה כדי לחסל את התוקפנות (מדינת ישראל) ייחשב כאקט של הגנה עצמית לגיטימית.
חיסולה של מדינת ישראל נהיה איפה יעדה הבסיסי של המדיניות הערבית והמכנה המשותף היחיד למעשה, שעמו יכלו להסכים הממשלות השונות החברות בליגה הערבית.
תגובות אחרונות