היו זמנים באילת
בשנת 1966, שנה לפני שישראל הפכה לאימפריה ואבדה עצמה לדעת, הרבה שנים לפני שאילת הפכה למטרופולין בפתחו של הים האדום, ירדנו כל המשפחה דרומה, בעקבות אבא ועבודתו.
אפי עציוני, אפי הלפרין, אירית אילני, עוזיקו ברקוביץ, יקי מיכלין, דרורי אנגלהרד ודניאלה אלפסי כמובן, רקחו עבורי, ילד שמנת מפונק, את בית הספר הבלתי נשכח של החיים.
שנתיים ימים גרנו באילת. בבועה הדרומית של ארץ ציון וחצי ירושלים.
כשאפי עציוני הזמין אותי לראשונה לביתו, והראה לי תמונות מימים ראשונים של התחלה, כשהוריו בובי ועודדה הגיעו לאילת, לא מצאתי הבדלים גדולים. עד כמה רחוק יכול היה להגיע ההבדל, אם בשנת 1966, כשבאנו בשעריה והיא כבר עיר "וותיקה" בת 7, עדיין לא עבר מספר תושביה את קו ה-10,000?
ואיזו עיר.
בתים פשוטים, צנועים, מול ים והרים.
כשפתחו את מלון 'מלכת שבא', "הארמון" – משהו שהיום לא הייתם משכנים בו צוות עובדים זוטר של ישרוטל – צעקנו וואוווווווווו במקהלה.
עיירה משפחתית, עם שיחות ארוכות לתוך הלילה במרפסות שפונות תמיד לקיץ נצחי, וראש עיר במכנסיים קצרים וסנדלים, והליכה ברגל, תמיד ברגל.
לכל מקום הלכנו ברגל. לביקורים זה בביתו של זה. לשיחות נפש בגנים הציבוריים. לים. בעיקר לים. הירידה הארוכה אל המים, העלייה הארוכה יותר בדרך חזרה. ושעות אינסופיות במים, מעל האלמוגים ומול הרי אדום, כשדרורי לימד אותי לשחות.
דרורי הנבל הזה, שבשקט בשקט כשכווווווולנו עשינו קולות של דון ז'ואנים הקדים א ו ת נ ו, חבורת טווסים מוחצנת ונטולת ביצועים, והרבה קנאתנו בפרטי הפרטים של התנוחה, והאנחה.
עם עליזה כמובן.
וכשהתפנינו משיחות מחרמנות על מה שהוא כבר ידע ואנחנו לא, היינו הולכים לשחק קלפים אצל פטר שמאיוביץ. והיטלטלנו בטיול השנתי על ספינה רעועה כל הדרך לשארם. זאת שהבטיחו שלא יחזירו. ודרורי, שוב דרורי, ויקי כמובן, הוכיחו שיש לנו עדיין לאן לשאוף.
נפרדתי מאילת. חזרתי לשכונה. צבא. מלחמה. משפחה. עץ החיים שמתקצר.
ואילת אחת.
מדי פעם אני משים פעמיי דרומה, הכי דרומה, ומגלה המולת מטרופולין על 60 אלף תושביו, 50 מלונות פאר, מסעדות, אטרקציות. מוניות. אינספור מוניות. העולם הגדול.
ומתגעגע.
ופתאום מגלה שהים, מוסתר עלי ידי מלונות מפלצתיים, נותר עדיין במקומו.
וההרים, מוסתרים על ידי רבי קומות למגורים, עדיין מציצים דרכם באותה גלימת צבעים מוכרת.
ואפילו שוניות האלמוגים – שבורות, סדוקות, פגועות - משמרות את גלימת יפי עברן.
ואז אני בולש וחוקר עד שמאתר ניחוחות מפינות ילדותי. רסיסי עבר ממגש העיר ההיא.
ונהרה גדולה מציפה את פניי בעודי מעלה בעיני רוחי את עוזיקו, אפי, דניאלה, ודרורי כמובן.
נשאבתי עם כל מילה,בעונג רב לתאור פשוט,ישיר,אמיתי ומעורר את הטוב,התם…
גם אנחנו-אנשי אילת של אותם ימים