"נהיגה נכונה" – הכרת נדבכי הפירמידה ותפעולם

מבוא

מה היא "נהיגה נכונה"?

נהיגה שתייצר "מוזיקה" כמעט חדגונית. נהיגה הרמונית. זורמת. נהיגה שנוסעי הרכב כמעט לא "יחושו" את מהמורות הדרך: עליות, ירידות, האטות, פניות.
איך נייצר מוזיקה כזאת?
באמצעות צירוף מיטבי של קריאת דרך והפעלת מכלולי הנהיגה.
 

המושב

כיוון נכון של מושב הנהג ימקם את ידי ורגלי הנהג במרחק המתאים מהדוושות וגלגל ההגה. ומכיוון שכך יאפשר את הפעלת הבלמים, ההגה, ההילוכים, המצמד ,באופן היעיל ביותר, במהירות הדרושה ובנוחות מרבית.
איך עושים זאת? מסיטים את כל יחידת המושב קדימה/אחורה עד שמגיעים למצב שבו בעת לחיצת כל כף רגל שמאל על דוושת התמך (אם אין דוושה כזאת לחצו על דוושת המצמד. רכב אוטומטי החסר דוושת תמך? אתרו נקודה כלשהי שם משמאל, ב"קיר האש", נקודה הסמוכה ככל הניתן לקו הדוושות) ה"גב התחתון" "ננעץ" כלפי מסעד המושב וברך שמאל לא "ננעלת" אלא מייצרת כיפוף בזווית של 120-140 מעלות.
עכשיו עוברים לכיוון המרחק הנכון לידיים.
מסיטים את מסעד המושב קדימה אחורה ובו זמנית שולחים את שתי הידיים קדימה, צמודות זו לזו, לכיוון חלקו העליון של גלגל ההגה. המצב הרצוי הוא ששורשי כפות הידיים ייגעו ב"שעה 12" של גלגל ההגה. קדימה מידי? אחורה מידי? ממשיכים בכיוונים.
לעיתים תא הנהג מתוכנן כך שהכיוון לרגליים מושלם ואילו כל ניסיון להניח את כפות הידיים בתנוחתם הנכונה נידון לכישלון ו/או לתנוחה לא טבעית של מסעד המושב. אם יש לכם גלגל הגה שמתכוונן פנימה והחוצה זה הרגע לעשות בו שימוש. אם לא? לא תיוותר ברירה בפניכם אלא לוותר קצת על שלמות כיוון זווית רגל שמאל ולהסיט את המושב מעט יותר קדימה/אחורה מהנדרש על מנת לפצות על התכנון הלקוי (תופעה זאת יכולה גם להתעורר אצל מוטציות אנושיות ללא מתאם מתקבל על הדעת בין אורך הידיים לרגליים…).

המראות

בעת הסטת הראש ימינה, או שמאלה, אנחנו אמורים לראות חלק קטן מהרכב בלבד (באם אפשר, וניתן להתרגל לכך, עדיף לא לראות כלל את צדי הרכב ובכך להגדיל את משפך הבטיחות). בעת הצורך ניתן לכוון בשטח את המראות לכיוון הגלגל/ים, או הגג ובכך להבין טוב יותר היכן אתם נמצאים ביחס למכשולי/ניתובי השביל (מראות לגלגלים) מכשולי על/ענפי עצים (מראות לכיוון הגג).

דוושת התאוצה ("גז") 

טיילי שטח וותיקים יודעים שמהירות הנסיעה בשבילים הטרשיים לא אמורה "להמריא" מעל 40-30 קמ"ש. וגם זה בשבילים כבושים, פתוחים ורחבים.

אלא שטיול שטח "אמיתי" משתדל להתרחק, ככל הניתן, משבילים "משעממים" כאלה, ומתכוונן לשבילים מעניינים יותר: זרועי אבנים. מהמורות קלות. איטיים בהרבה.
יהיו השבילים אשר יהיו, עבודה נכונה עם דוושת התאוצה תכוונן אתכם למהירות המתאימה בתא השטח בו אתם נעים. כל כך פשוט. בעליה "תוסיפו גז". בירידה תסירו את כף הרגל מהדוושה. במישור תלחצו על פי הצורך.

עוד משהו – זכרו שאתם לא לבד שם ברכב. אלה שבספסל האחורי חשים ביתר חדות את מהמורות הדרך, וממש בזמן שאתם סוחטים את דוושת התאוצה שלא לצורך, ןמלהגים בשבחי הקפיצים והבולמים, מוטח ראשם כלפי תקרת הרכב, משטיח עצמו לדעת (כאילו עשה עליה מגרוזיה).

הילוכים

הקשיבו-הקשיבו בעלי תיבת הילוכים אוטומטית. יש לי הכרזה עבורכם. התיבה האוטומטית איננה "קופסא שחורה". עוד פעם – התיבה האוטומטית איננה "קופסא שחורה". רוצה לומר – היא איננה שייכת למשפחת – "אין לגעת בה אלא לראותה בלבד".
התיבה האוטומטית אמורה להקל על תפעול הרכב. שמים בדרייב (D) ונוסעים. עד כאן אני מניח שיש הסכמה בינינו. אלא מאי, בניגוד להרגלי הנסיעה של רובכם, "מותר", לעתים אפילו מומלץ ורצוי, להסיט את ידית ההילוכים מקיבעון ה-D ולגרום לה לשנות הילוכים, לאו דווקא על פי "רוח" הבורר האוטומטי.
הדוגמא הטובה ביותר בשטח, לאילוץ התיבה האוטומטית לצאת ממצב דרייב היא הירידה.
הגעתם לאחת כזאת? הורידו להילוך ראשון. רק ראשון. כל הילוך אחר לא יעשה את "העבודה" עבורכם. מהי אותה "עבודה" אתם שואלים? האטת הרכב. כן, ההילוכים "יודעים" לשמש אותנו להאטת הרכב.
כלל הזהב – האטה באמצעות ההילוכים היא הפעולה הראשונה בה ננקוט על מנת להאט רכב לאורך טווח רחוק/ משך זמן ארוך. מישהו אמר ירידה?
זכרו, התיבה האוטומטית אינה יודעת לעשות זאת לבד (תיבת ההילוכים האוטומטית מורידה הילוכים רק כשמהירות הגלגלים צונחת – כמו האטה לקראת ברמזור. נסיעה במורד? מהירות הגלגלים לא יורדת. להפך…). ושעל כן הגעתם לירידה? הורדה להילוך ראשון. תמיד.
סיימתם את הירידה? חיזרו למצב הרגיל. דרייב.
בעלי תיבה אוטומטית עם בורר ידני (טיפטרוניקס/סטפטרוניקס ויתר שמות מוזרים) ייסעו בשטח במצב D ויעבירו למצב ידני כל אימת שהם מגיעים לירידה.
בכל הקשור להאטה באמצעות הילוכים טוב יעשו בעלי תיבת הילוכים ידנית (עברנו לידנית חבר'ה) אם ישלבו קודם כל להילוך שני. הרבה פעמים זה יספיק. למה? מכיוון שברכב ידני בלימת המנוע טובה יותר מאשר ברכב אוטומטי. לא מספיק? מורידים להילוך ראשון.
ועכשיו אני הולך לסבך לכם קצת את המוח. בעלי תיבה ידנית שימו לב – בשטח מומלץ לנהוג בהילוך אחד, לפעמים שניים, גבוה יותר מכפי שאתם נוהגים באותה מהירות בכביש!
למה? כי בכביש חולפים מהר ככל הניתן את שרשרת ההילוכים הנמוכים – מאיצים דרכם – על מנת להגיע להילוך הגבוה ביותר ולקבע את "מהירות השיוט" המתאימה לכביש. ז"א הילוך שני, שלישי ורביעי, חולפים להם ביעף – אך ורק על מנת להגיע אל "היעד" – להתייצב מהר ככל הניתן על מהירות שיוט של 120-100 קמ"ש. יוצא מכך שמחוג המהירות יצביע על 20 קמ"ש כשידית ההילוכים תמצא, בדרך כלל, בהילוך ראשון ועל 40-50 קמ"ש כשאתם בהילוך שני.
מהי מהירות השיוט הנכונה בשבילים הפתוחים?
כבר אמרנו. 40-30 קמ"ש. מסתבר שבמהירות שיוט כזו ניתן בנקל, כל עוד הטופוגרפיה מישורית, לנסוע בהילוך שלישי, לעתים גם רביעי (תלוי בסוג הרכב).
קסמים של שטח? לא ולא.
אם תחליטו לבדוק את מהירות השיוט החדשה בנסיעה בכביש מישורי תראו, שבדיוק כמו בשטח, ואולי אפילו ביתר קלות, אתם מסוגלים להתנהל בקטעי אספלט מישוריים במהירויות של 40-30 קמ"ש, כשידית ההילוכים מצביעה על הילוך שלישי-רביעי.
מדוע כל כך חשוב להשתדל ולנסוע בשטח בהילוכים הגבוהים ביותר האפשריים? למה לא לנסוע בשטח במהירות 20 קמ"ש בהילוך ראשון (כמו בכביש) ו-40 קמ"ש בהילוך שני (כמו בכביש)?
כמה סיבות טובות לכך: הנסיעה נינוחה יותר – מהמורות שיקפיצו את כף רגליכם על דוושת הגז ויגרמו ללחיצתה הלא מתוכננת יטלטלו את הרכב פחות ב-1,400 סל"ד (50 קמ"ש בהילוך רביעי) מאשר ב-3,000 סל"ד (50 קמ"ש בהילוך שני); סל"ד נמוך יותר משמעו בלאי קטן יותר – טוב לכיס ולהקטנת זמן המוסכים; מזעור הרעש הסביבתי (זניח לאחיי החירשים למחצה, וותיקי השריון, אך בהחלט ישים לכל היתר); תצרוכת דלק חסכונית יותר.
שוב אדגיש – הנסיעה בשטח תהיה בהילוך הגבוה ביותר האפשרי. לעיתים ההילוך הגבוה ביותר האפשרי ו/או הנחוץ הוא הילוך ראשון, אולי אפילו ביחס העברה נמוך (LOW). בכל מקרה חשוב להקפיד לא להתלהב יתר על המידה ולעלות להילוך גבוה מידי שיגרום למנוע להשתנק ולהיחנק. במקרה כזה הנזק למנוע (בגין עומס על מסביו), יהיה גדול הרבה יותר מאשר נסיעה בהילוך נמוך עם הרבה סל"ד.
יצאתם מפוקוס? היעזרו בכלל הבא – חפשו בספר הרכב באיזה סל"ד הוא מגיע לשיא המומנט שלו והקפידו, במהלך הנסיעה בשטח, לא לגלוש מתחת לקו זה ביותר מ-600-400 סל"ד.

בלמים/מעצורים ("ברקסים")  

זוכרים את העדינות שאפיינה את החיזור הראשון שלכם אחרי בני בת הזוג (היה מזמן אה?). השימוש בבלמים, בכל רכב, בטח ובטח ברכב השטח, אמור לשחזר את התחושה ההיא. לחצו על דוושת הבלם עדין ככלל הניתן. אל תתנפלו עליה. אל תגרמו לה "לשלוף קוצים".

והרי לכם עוד דוגמא, והפעם מעולם הרפואה. חשבו לרגע על מנתח עיניים, המפעיל באופן מיקרו כירורגי את ציוד הניתוח שלו. יעשה תנועה לא נכונה? אופס, הלכה העין. ככה אתם. לא "מתנפלים" על הבלמים, לא "מפמפמים" אותם. לחיצה עדינה, הדרגתית, עד לנקודה הרצויה. כמה זמן להישאר עם הרגל על הבלם? כמה שצריך. ודי.

לו הייתי נדרש לעשות בהם חלוקה הייתי אומר – הבלמים משמשים לשלש מטרות:

הראשונה, העיקרית שבהן – האטה רגעית לטווח קצר/זמן קצר, בגין מהירות הגעה גדולה מידי למכשול/פנייה. השנייה, עזרה בהקטנת מהירות הרכב, אחרי שכבר מיצה את בלימת ההילוכים. סביר שכאן תדרשו להפעלה ממושכת יותר של הבלם. שוב – בנחת. בלחיצה עדינה. לפי הצורך. אין מה להיבהל משימוש ארוך בבלמים בשטח. בניגוד לכביש אין מצב שהבלמים "ירימו ידיים" (יאבדו את כושר הבלימה שלהם). למה? בגלל שהמהירות אותה הם נדרשים להאט קטנה בהרבה מזאת של הכביש ומכיוון שכך האנרגיה הנדרשת לעצירתם – שהופכת לאנרגיית חום שעלולה לשרוף רפידות בלמים – קטנה בהרבה. בקיצור. אין בעיה.
השימוש השלישי בדוושת הבלמים הוא מעט טריקי עבור אלה שאינם בקיאים בהלכות נהיגת השטח. עם קצת ניסיון יהפוך גם הוא לחלק מהד.נ.א של תרבות הנהיגה שלכם.
ובמה עסקינן? הרכב נע במדרון במהירות גבוהה מידי ו…אופס מסתבר ששכחתם להוריד להילוך הנמוך ביותר ולמצות את ההאטה באמצעות ההילוכים. הכנסת מיידית של ידית ההילוכים (ידני, או אוטומט) להילוך הראשון (זה שכאמור מספק את מירב בלימת המנוע) עלולה לגרום לאחת משתי התופעות הבאות: "נעילת גלגלים" והחלקה לא מבוקרת; הימנעות תיבת ההילוכים (רק זאת האוטומטית) מקבלת הפקודה לרדת להילוך הנמוך. זה טריפה וזה נבלה. ושעל כן משתמשים כאן בבלמים. מאטים באמצעותם את מהירות הרכב עד לרמה הסבירה שבה הורדת הילוך לא תגרום לאחת משתי התופעות המוזכרות מעלה (רוצים מספר? הפחתת מהירות הרכב מתחת ל-10 קמ"ש)

לסיום, אזכיר שוב את יחסי הגומלין בין האטה בשטח באמצעות בלמים והילוכים.
האטה באמצעות הילוכים תעשה כל אימת שאתם נדרשים להאטה לטווח ארוך/זמן ממושך.
האטה באמצעות בלמים לטווח קצר/זמן קצר. במידה והאטת ההילוכים אינה מספקת מוסיפים עזרת בלמים (בעדינות ובלחיצה הדרגתית כבר אמרתי?).

הגה

שתי ידיים. כל כך פשוט. שתי ידיים.
תגידו: "מה חדש הרי אלו גם ההנחיות לגבי הנהיגה בכביש"? נכון. וכמה מכם מקפידים עליהן? אז זהו שבשטח שווה שתקפידו. נדרש שינוי כיוון מהיר? טוב לו לנהג ששתי ידיו אוחזות בהגה. גלגל הרכב נחבט בסלע גדול המשתדל להפנותו בחדות מהמסלול? טוב לו לנהג וגו'.
אם כבר בענייני אחיזה עסקינן טוב יעשה נהג רכב השטח אם יתרגל להוציא את אגודליו אל מחוץ לחישורי ההגה – במידה וההגה "מתרגז" ומשתחרר מאחיזת ידיכם סיבובו המהיר והפתאומי עלול לחבוט את אחד החישורים כנגד אגודלכם. היייייי.

מצמד – הדוושה הנוספת של בעלי רכב ידני.זאת שמשמשת לתחילת תנועה, החלפת הילוך, עצירה. יש עוד.
תוך הכרת המגבלות ניתן להשתמש לזמן קצר ב"חצי מצמד": שימור כוח מנוע למניעת הורדת הילוך ואובדן מומנטום, סל"ד קבוע בחציית מעברי מים, זינוק בעליה (מנועי דיזל).
אתם רוצים ל"זחול" דרך מדרגה טרשית במהירות "אפס"? מומלץ ללא בלימת מנוע – ז"א עם מצמד לחוץ – רק על כוח הבלמים. אחרת? המנוע ידמים בגלל המהירות האיטית, או לחילופין הרכב "יזנק" את המדרגה במהירות לא סבירה.
עוד משהו – מנעו מכף רגלכם להישען על דוושת המצמד. גם השענות קלה תגרום לאורך זמן לשחיקת רפידות המצמד וקיצור תוחלת חייו. יתר על כן, בירידות בעייתיות (ראו עליהן באחד הפרקים הבאים), עלול ניתור פתאומי של הרכב לגרום לכף הרגל, ששהתה באופן אקראי על דוושת המצמד, ללחוץ אותה עד קצה מהלכה ולבטל את בלימת המנוע. איכס. הנהג המבוהל יחזיר את כף רגלו בבת אחת למעלה ובעשותו כך יגדיל את הסיכוי ל"חגיגה" – נעילת גלגלים, החלקתם וכל המרעין בישא הקשורים בכך. הכל בגלל מצמד קטן.

סיכום

פירמידת הנהיגה הנכונה כוללת את קריאת הדרך והשימוש המושכל בכל אחד מאבני המסד שלה מושב, מראות, דוושת תאוצה, הגה, בלמים, הילוכים, מצמד.
אם תקפידו לעשות כל זאת ב"זרימה" – אותה מילה מופלאה שנגנבה בעזות מצח שכזאת מהלקסיקון הפרטי שלי על ידי "רוחנים" הודים – בנחת, בשכל, בלי להתנפל, כמו החיים עצמם, אין ספק שאתם, וכל מי שאתכם בתא הנוסעים, עליתם על "דרך המלך".