ישנם רגעים בחיים שאני מרגיש מאושר כל כך. מתבונן פנימה, מוצא איזו פינה בתוכי שעדיין לא ניערתי ומצווח אליה – "איזה עולם נפלא".
אצל רומנים החיים קצת יותר מורכבים. מאחורי רגעי האושר מסתתר מקבץ מוקשי נעל ערמומיים. סביב כל חגיגה מסתתר שד מרושע, המאיים בקטסטרופה.
הרומנים הם החלוץ לפני המחנה, הילד עם האצבע בסכר - מתייצבים בנחישות מול גל אסונות, קטסטרופות וטרגדיות, המאיים להתרגש על סביבתם הקרובה.
לצורך ההתמודדות, פיתחו הרומנים אמצעי לחימה, ייחודי להם, שלטענתם מנטרל את קשת האויבים, ובראשם 'עין הרע' המפלצתי. לנשק יום הדין הם נתנו שם. 'טפו-טפו' הם קראו אותו. טפו-טפו, ועוד אחד, והנה הם מצליחים להרחיק את קץ העולם, למנוע את קריסת מערכותיו.
עוד לא הומצאה המרקקה, שתוכל להכיל את כמות הטפו-טפו-טפו של בית עם נציגות רומנית.
חתול שחור חצה את הכביש? טפו-טפו-טפו. ניתרת מעל יליד רומניה, ששכב לתומו על השטיח? טפו-טפו-טפו. נפתחה מבלי משים מטריה בין כותלי הבית? טפו-טפו-טפו. הילד הרומני הפרטי שלך חלף מתחת לסולם תלוי? טפו-טפו-טפו. רועי הוציא 110% בבחינה? טפו-טפו-טפו. שירן קבלה מחמאות על יופייה המהמם? טפו-טפו-טפו. לירון מאושרת עם החבר החדש? טפו-טפו-טפו. אורן התגבר על חלום רע בלילה? טפו-טפו-טפו… וטפו.
הוא שאמרתי – אמצעי לחימה מתקדם ביותר.
אני מכיר את זה מקרוב. יש לי את הרומנייה הפרטית שלי. לשם דיוק טרנסילבנית – חצי רומניה, חצי הונגריה – מבית הגידול של הרוזן דרקולה החייכני. חשוב שאדייק. טפו-טפו-טפו.
15 שנה חלפו מהיום שהטרניסלבנית הפרטית שלי החליטה, שעכוזה יהיה צמוד לזה שלי. מספיק זמן, אפילו עבורי, להפנים את חוקי עולם הטפו-טפו-טפו.
ההתחלה נראתה מבטיחה. לקחתי אותה לטיול במדבר.
"רוצה שאכין סלט ירקות רומני?" שאלה במתק שפתיים מזרח-אירופאי.
"כן" עניתי בלקוניות, האופיינית לצרובי המדבר, והנחתי צרור ירקות מעוכים על מכסה המנוע של הג'יפ.
"אין משהו טרי יותר?" שאלה מהוססת. "ומה עם סכין, קרש חיתוך, קערה?" פעתה בחצי קול את תחינתה הנשית, נראית כל כך אבודה, חסרת אונים.
"תסתדרי עם מה שיש". נחרתי בבוז.
טעות. טרנסילבניות פועות רק פעם אחת.
בחלוף השנים הפנמתי, כי פעיות, תחינות, מתק שפתיים, המשוגרות לכיוונך מילידת טרנסילבניה, הן לא יותר מאחיזת עיניים. מדרגה אחת בסולם עומדת לרשותך. אחת ודי. לקחת? נחלצת. טעית והמשכת להיות גיבור, העומד על שלו? אופס. ביצוע קר, אכזר, מדויק, יעמיד אותך באפס זמן מול מכונת מלחמה משוכללת, גרדום טרנסילבני מילולי. ניבי דרקולה חדים ינעצו בחשק רב בליטרת הבשר שהעזה פניה מולם.
חזרה למדבר. בחלוף מופע האימים הטרנסילבני, היא קרבה אלי, רכנה לכיווני ונשקה ברוך על שפתי. השיתוק שלקיתי בו גרם לי לשתף פעולה.
"טפו-טפו-טפו" שמעתי אותה לראשונה רוקקת. "שתמיד תהיה לנו אהבה כזאת".
הרבה משברי זהות עברו מאז במחוזותינו. אני, שבאתי מחיי לבד בהוויה מדברית. היא, שבאה מחיי ביחד בהוויה אורבנית. צבר מחוספס. טרנסילבנית מנומסת.
15 שנים והטפו-טפו התברג היטב למקומו הטבעי. ראש הרשימה. קולות רקע קבועים בסביבתי הקרובה. הילדים, גם הם הפכו לרוקקים מושבעים, מתעלמים ממורשת האב.
היום? אני כבר חלק מזה. לפעמים אני מוצא את עצמי מעיר לטרנסילבנית הפרטית שלי "הטפו-טפו-טפו יצא לך מאוחר מדי". פעם אפילו הקדמתי אותה. בני זוג נעשים דומים.
***
במהלך סקירת המשעולים ישנם מספר רגעים שאני על סף שבירה. משעות הבוקר המוקדמות בתנועה, לא עוצר באדום. שום דבר לא מעכב אותי בעבודה הסיזיפית של איתור המסלולים, רישומם, בדיקתם, הנצחתם בתמונות וחוזר חלילה. מה שיכול היה להיות תענוג עילאי, הופך לכאב ראש קודח. במקום לעשות מסלול אחד ביום, לזרום בניחותא עם השטח, אני מוצא את עצמי בטירוף מערכות, משתדל לדחוס כמה שיותר מסלולים ליום בודד. אחרי ניסיון של שנים, אני יודע שאין ברירה אחרת. משהו תמיד משתבש בהפקה. רצוי שיוותרו בידי כמה שיותר ימים פנויים לתיקון הקטסטרופות…
ריח הסנדביצ'ים עולה באפי. לפתע אני נזכר בתמי. לשם דיוק בבקשתה שרדפה אחרי בדרכי לדיפנדר, שקית הסנדביצ'ים שהכינה עבורי בידה – "בבקשה אל תשכח לאכול". כמו ילד קטן.
ממש כמו ילד קטן, אני גם יודע שהיא באה אלי מאהבה. המון אהבה.
אין ברירה, אני רוטן לעצמי, מוותר, יוצא מבורר מצב עבודה. מתיישב בפלומת העשב שלמרגלות האורנים, מתבונן על טרשי שפלת יהודה, מתענג מהשקט.
מתפרע לחלוטין אני מוצא את עצמי אוחז במגזין טבע שמצאתי זרוק ברכב, מעלעל בו, נוגס מול פרה סקרנית בסנדביצ'ים של הבוקר, אסיר תודה לעולם ולטרנסילבנית הפרטית שלי. טפו-טפו-טפו.
תגובות אחרונות