התראה בנגב
הכל התחיל בנגב.
מילואים. תרגיל לילה. הנייד, שהיה זרוק ליד מכשיר ראיית הלילה, זמזם. הרמתי. דני פרומצ'נקו, עורך אחראי של 'אוטו' מגזין, היה בצדו השני של הקו. בנימה אגבית, אופיינית, הוא ירה מהמותן "בא לך לצאת לאיסוזו צאלנג' באוסטרליה?"
הנחתי שלל ברכות ואיחולים על ראשו והתחלתי לפנטז.
אחר כך נזכרתי שהיבשת רחוקה ואני לא יודע עליה כלום. נסחפתי. "מקס הלוחם בדרכים" בא מאוסטרליה לא? ומל גיבסון, קרוקודיל דנדי, "מלתעות", תניני ענק ו-10 הנחשים הכי ארסיים בעולם? מלחמה.
מעולם קודם לכן לא מצאתי את עצמי בסיטואציה של מטייל מן השורה, עם עוד 51 משתתפים. המפגש הקבוצתי, בחווילתו של שגריר אוסטרליה בהרצליה, היה עבורי סוג של טיפול בהלם. לימור חברוני, פצצת אנרגיה מתוקה ואחת ממשתתפות המסע לאוסטרליה, דיווחה לי, מאוחר יותר במהלכו של המסע, ש"ישבת שם – מה זה לא שייך, מה זה מנותק".
חכמה על חלשים. עם הצפת זיעה קרה, במינון כל כך גבוה, לא יכולתי אחרת. זה קרה כאשר ד"ר גור בן ארי, רופא המסע, אישש את כל חרדותיי המוקדמים, בהדגישו, חזור והדגש, את חשיבות הנעליים הגבוהות, כאמצעי מניעה מול הכשת זוחלי אוסטרליה האלימים. הוא שאמרתי מלחמה.
למסע האיסוזו צ'אלנג' באוסטרליה נרשמו מעל 2,000 איש ואישה שהיה באפשרותם, בין היתר להיפרד מ-7,000 דולר, עלות המסע. אחרי מיונים וסדרות גיבוש בשטח נבחרו 20 מאושרים: הצעיר שבהם פז ריזל, כוורן בן 24 מקיבוץ יד מרדכי והמבוגר אריה פירסט, בעל חברה למוצרי אינסטלציה בן 59.
בנוסף להם יצאו למסע 32 משתתפים אחרים, שלא נאלצו לעבור סדרות מיון וגיבושים. ביניהם: עבדכם הנאמן, יתר נציגי המדיה הכתובה, המשודרת והאלקטרונית; מארגני המסע מטעם החברה הגיאוגרפית וUMI ועוד.
אוסטרליה בייבי
20 לאוגוסט 2003, בסיומה של סאגת טיסות (11 שעות טיסה עד בנגקוק. 8 שעות טיסה עד סידני. 2.5 שעות טיסה עד אדלייד) אנחנו מוצאים את עצמנו בשדה התעופה של אדלייד, בירתה בת מיליון התושבים של דרום אוסטרליה (תואם באר שבע שלנו). אלו מביננו שלא זוכרים היכן בדיוק מתחיל המסע (כותב שורות אלה לדוגמא), מתבשרים שלא נותר הרבה – רק עוד 5 שעות של נסיעת אוטובוס עד נקודת ההתחלה.
אפופים מ-20 שעות של נים ולא נים בוהים המשתתפים דרך חלונות האוטובוס וקולטים עולם מערבי מוכר: לא שום דבר דרמטי. כתבי הרכב שבננו קולטים גם עירוב של כלי רכב צעירים ולצדם קשישים בני 30 ומעלה, המתוחזקים באופן מעורר התפעלות (רובם נראים עדיין נראים כדוגמני מסלול מוחצנים, מתוגברים במערכות מפלט משופרות ו… פתוח-ח-ח-ות).
"עדיין לא אוסטרליה שחלמנו" אומר מישהו. ואני מציין לעצמי שגם נחשים עדיין לא התדפקו על חלונותינו.
באפיצות הכללית דורך כוכבו של גא"י מיכאל, במאי 'מסע עולמי'. עם צבר שעות שינה שמפיל תדהמה על דיילות בשלושת המטוסים בהם הניח את ראשו (ספרנו כ-19 שעות שינה, מתוך 20 שעות טיסה) אין פלא שהבחור רענן, כפרח שזה אתה זקף ראשו.
האוטובוס גדל המידות ממשיך ומצפין, מנווט את דרכו במסלול השמאלי הקולוניאלי, חולף בצומת הדרכים של פורט אוגוסטה (Port Augusta ), עוצר לריקון שלפוחיות שתן כל שעה עגולה, וממשיך בנסיעה לכיוון גבעות וקמרונים מתונים שמתחילים להתגלות בקו האופק.
כמה שאוסטרליה גדולה.
ועדיין נוסעים. ברקע מתחילה להתרומם שרשרת הרי הפלינדרס (Flinders ). כבר חושך מסביב. חמש וחצי שעות אחרי שישבננו הונח על מושב האוטובוס אנחנו מגיעים לחניון הלילה הראשון – חוות ארקבה (Arkaba ).
15 רכבי איסוזו: 5 טרופר, 3 רודיאו, 7 די-מקסD-Max) ), ממתינים בחצי גורן, עם פנסים דולקים. מחזה מרהיב. האם הרכבים יעמדו במשימה? בתוכנית המסע מוקדשים 14 ימים לחציית היבשת. מסע שמעטים מעזים לעשותו. בודדים שמנסים, מקדישים לו 30 ימי נסיעה. לכל הפחות.
לילה יורד על המחנה. אנשים נעים הזויים, לא מעכלים את המקום ואת המציאות החדשה. "זהירות מהמצוק שאחרי הרכבים" כך המארגנים. לא כולם שומעים. לא כולם מטמיעים.
לפתע המולה. משהו קרה. מישהו נפל. אלונקה. מסע חילוץ. צביקה גולוד, האחראי על הקשר הלוויני של המסע, רצה סך הכל להטיל את מימיו ומצא עצמו מסיים את המסע, כבר בלילו הראשון, בתחתית המצוק, עם שני שברים פתוחים בידיו ולסת שבורה גם היא. ד"ר גור מטפל בו, על שולחן שהוסב למיטת חירום, במטבח הנייד. לידו מככבות שתי בנות: שרון הורוביץ ומירי נבו (השדרנית של ערוץ הספורט). צביקה מפונה ברכב לעיירה הסמוכה ומשם במסוק לסידני.
כמו תמיד אחרי קטעים קשים בחיים, כולם מרגישים צורך להצטופף יחד. זרדי המדורה ניצתים, העייפות מפנה מקומה לעירות מפליאה, העוטפת את כולם באחוות מודאגים. יותם ירקוני מ'מעריב' ובני חירם, אחד משני צלמי 'מסע עולמי', מפליאים בנגינתם על הגיטרה ואנחנו מנסים להתאים את האקורדים ללילה החשוך ולמצב הרוח הקודר. גרי אברמוביץ צלם המסע מטעם 'מעריב' מדווח ששמע את גניחותיו החלושות של צביקה ממש במקרה. סיפור רע עם טיפת מזל טוב.
וואוווווווו
השחר מפציע במזרח כשאחרוני המשתתפים חומקים לאוהליהם.
עוד שעתיים והבוקר מתדפק במלוא עוזו על כנפות אוהלינו. "בוקר טוב" מבשר לנו אייל זיידוש – מנהל המסע מטעם החברה הגיאוגרפית. החדשות מסידני טובות: סדרת הניתוחים של צביקה עברה בהצלחה.
אני מתבונן סביבי: 50 גברים ונשים בגילאי 22-66. האם יצליחו לעמוד בקשיי המסע: להילחם בהרגלים המפנקים של הבית, לישון לילה אחר לילה באוהלי סיירים, להסתגל לשעות נהיגה מטורפות ביום ובלילה, מיעוט כואב להחריד של שעות שינה, קור חודר עצמות הצפוי בחלקו הראשון של המסע, ותנינים צמאי דם בחלקו השני… ?
מדרונות רכס הפלינדרס מחייכים בהזמנה כבושה. הרכס הסכיני נכבש על ידי 15 כלי רכב מנומרים ומזג אוויר מושלם. אנחנו מטפסים במעלה השלוחה, בתפאורה שאין הולמת ממנה לתחילתו של מסע. האנשים מאושרים. טרדות ליל אמש כאילו ונשכחו. קריאות ההתפעלות מהנוף מתמזגות במופעי סטנד אפ ראשונים בקשר, בניצוחם של שחר רז, סמנכ"ל טכני 'מעריב און ליין' ואילן רוזנברג איש הקול של 'מסע עולמי'.
אני מוצא עצמי מצוות לרודיאו – רכב שלא זכור לי שפיתחתי כלפיו רגשות אהבה במבחן הדרכים שערכתי לו. הפתעה.. לצדי ברכב אריה פירסט, זקן המשתתפים, אורנה סופר, מורה לגיאוגרפיה, המתגוררת בימים רגילים בחיפה, ו…איציק חכמון – ההוא מהטנק במלחמת יום הכיפורים. מרגע ההתגלות המחודשת שלנו קשה לנו להתנתק אחד מהשני.
נעים בסחרחרת הרים של עליות וירידות, בשביל צר ועקלתוני, המוקף ביערות אקליפטוסים טבעיים, ומיני ברושים. איזה נוף. איזו חגיגה לגי'פאים. רמי גלבוע, כתב 'הגה' וחבר, נשבע יום קודם לכן שכל הסיפורים על אוסטרליה, ארץ הקנגורו, הם המצאה מצוצה מהאצבע של משרד יחסי ציבור (הוא הצטרף אלינו אחרי שבועיים של מסע פרטי ביבשת וטען שלא ראה ולו קנגורו אחד למזכרת). אופס. אחד חולף בריצה על אם הדרך. הנה עוד אחד, מלווה במחלקת וולבי (דוגמית מוקטנת של קנגורו). רמי מבין ש"ג'יפים זה השטח שלו" – מבטיח להתמקד בידית הקטנה ולהשאיר את הנוף והטבע לאתי דיין, מדריכת הטיול ואייל זיידוש.
בהמשכה של הנסיעה אנחנו כמעט נפרדים מאתי שמוצאת עצמה מצטרפת להילולת שיכורים מאושרת בצד הדרך. אירוע שהוא ככפפה לנשמתה הפרועה … נו טוב, היא מתרצה לבסוף, חוזרת לשיירה, מתודלקת היטב.
עם 21 תושבים העיירה בלינמן (Blinman ) מזכירה את סרטי המערב הפרוע. כביש ראשי אחד, חנות מכולת, תחנת דלק, ו…חדר זיכרון (זכר לקרבות פנים אל פנים ואקדחים עשנים, בידיהם של גברים חרוצי קמטים וחובשי מגבעות אוסטרליות רחבות שוליים?).
לקראת ערב איציק מיני – האחד והיחיד – הממונה על שבירת הרכבים במסע ותיקונם… מוביל את השיירה לנסיעה ממין אחר. נבחר לו ערוץ נחל "מתאים": בורות ומעברי מים עמוקים, גליצ'ות, שיפועי צד ויתר דברים שעושים לג'יפאים זקפת שטח ולאיציק חיוך ענק על הפנים. יורם פדרשניידר, קב"ט קק"ל ותושב ראש העין, מתחיל סופסוף לחייך "באתי הנה בשביל עבירות" הוא אומר לי "לא מעניין אותי לשחק בכאילו, בשבילים של פרייבטים". משה ליבוביץ, מנהל בית אבות מנהרייה, נהנה מכל רגע: מכוון את הכלים באודיסיאה הלא צפויה – גוער בזה, מנער את ההוא. מוכיח שהוא מבין שטח. שרון הורוביץ (חורש), מהנדסת בנין מרחובות, מככבת מאחורי ההגה של טרופר צוות 'מסע עולמי'. מעט הנחיות נהיגה והבחורה מטמיעה ועוברת את הכל כמו גדולה.
הסתיימה מלחמת אוסטרליה הראשונה ואנחנו עמוק בתוך הלילה: לרכבים, לנהגים ולמכוונים שלום. ואיציק? מבסוט. הוא נהנה לסמן עבורנו את גומת הריח הייחודית של המסע: הלילות נועדו לנהיגה ואם אפשר רצוי שיהיו גם מכשולים בדרך.
כמה דקות אחר כך אנחנו מתוודעים למה שיהפוך לחלק אורגני מנוף המסע, בשמונת הימים הראשונים שלו: הקייטרינג המופלא של ג'ף וקטי ריינולדס. בתוך ערוץ נחל גדול, הממוקם בטבורה של חוות אנגוריצ'ינה Angorichina)) ניצב לתפארת אוהל מטבח ולצדו שירותי שדה כימיים ומקלחות שדה. חמישה כוכבים.
והנה באה הרוח. ההתארגנות ללינה הופכת כמעט בלתי אפשרית. משבי רוח היסטריים (מוש סביר, נשיא החברה הגיאוגרפית, נשבע בסלסול זקנו שמהירותם עלתה בהרבה על 100 קמ"ש), מאלצים את החבורה למסעות שיפוצים הולכים ותכופים באוהלים וסביבתם. שרדו מעטים בלבד: אלו שהחמירו וקשרו ודיפנו וערמו ולחצו ומחצו. והאחרים? תשאלו את מר מיני שלנו שקשר את אוהלו לרכב עד שהלה הסתלק מבלי לעדכן את "ברונו" ידידנו (מהיכן לעזאזל שאב מר מיני את הכינוי הנ"ל?). הייתה דרמה: אוהל ובתוכו מר מיני ותרמילו החלו להתערבל יחדיו במורד הואדי. לאוהל ולמיני שלום.
מוש סביר ומשה גאון (שותף ומנכ"ל משרד הפרסום 'באומן בר ריבנאי' שבמסע הקודם נכח כמשתתף ואילו בזה האוסטרלי הגיע על תקן מנהל יחסי הציבור) ניצלו לעומתו מצרה גדולה הרבה יותר. השירותים, שכל כך התגאינו בהם, נעקרו מיתדותיהם ונפלו על צדם תוך שהם רומסים את אוהלי השניים…הריקים. צמד המויש'ס שוהים אותה עת באוהל המטבח, נוכחים בדרמה מסוג אחר.
ממיטת חוליו בסידני לא יכול היה צביקה גולוד, עם לסת שבורה, להעניק יעוץ טלפוני כיצד לפתור את הפזל המסובך של הקמת מערך שידור לוויני. מה עושים? אילן רוזנברג המכונה על ידי חבריו, בצדק, "מקגייור" מחליט שניתן למצוא פתרון. אליו מצטרפים אושר פרימרמן, בכיר בחברת תקשורת הלווינים 'גילת', רזי שריר, העוסק בפיתוח מוצרים, ניהול מוצר ופיתוח תוכנה, אילן נימני, מנהל פיתוח ב 'בינת' תקשורת מחשבים וגבי דנציגר…חקלאי עם ראש טוב, ידיים טובות ועוד כמה הפתעות (שווה להמתין להמשך).
בתוך סופת ההוריקן המקומית עושים גיבורינו כל שלאל ידם על מנת להקים לתחייה את המערך הלוויני שיאפשר מצדו לערוץ 5 פלוס להעלות את מירי נבו לשידור. כמו כיבוש החרמון – הניסיון הראשון נכשל. שלא כמוהו לא היו נפגעים לכוחותינו, המוראל נותר גבוה והלכידות החברתית הרקיעה שחקים.
היה זה גם ליל הסיגארים הראשון. רבים יבואו בעקבותיו. אמנון תגורי, מנהל רשת חנויות ג'יימס ריצרדסון לישראל ואחד הספונסרים של המסע, מעניק לכל אחד ממשתתפי המסע חבילת שי ובתוכה סיגאר משובח. אורן כפיר, העורך האחראי של המגזין 'סיגאר', מוסיף משלו. והרי לכם עננת עשן מתקתק ממלאת את כל הואדי. הי, מה עושות הבנות כאן? שוביניסט שכמותי ואני לא האמנתי שגם בנשים נפלה שלהבת. יושבות להן בנות ציון חושניות, נהנות מכל רגע ורגע עם הסיגאר. מוניקה לא לבד.
נחל נקרות האוסטרלי
יום המסע הבא מוצא אנשים עייפים. מאוד. תחקיר קצר מעלה כי חלקם נאבקו במהלך הלילה באוהלים שהתעופפו מעליהם, אחרים מצאו את הצלזיוס נמוך מידי להרגלי הלבנט שלהם. כך או כך, טרוטת עיניים ומאושרת יוצאת החבורה להמשך הדרך.
היה זה יום איחוד היבשות: מן יום שכזה שהזכיר לי שילוב של סוואנה אפריקאית ומדבר אמריקאי. משטחים גדולים בגווני אדמדם, שיחים ובני שיח וביניהם פזורים עצי שיטה מקומיים. באמצע היום הובלנו אחר כבוד לערוץ יפה במיוחד: חתור באבן חול, אוחז גבי מים (תולדת השיטפונות האחרונים) ומוקף במינון נכון של אקליפטוסים וצמרתם נושקת לשמיים.
הוסיפו לאווירה את הביטלס המתנגנים להם ברקע – וברודיאו הכל כמו חלום.
אחר כך אנחנו נוסעים במקום שמזכיר לי שילוב של נחל ערוד ונחל נקרות: טרשים, בולדרים, מציאת תוואי. אשלים בלי סוף (אופס אתי טוענת שמה שנראה כמו אשל בעצם איננו אשל). והנה גם פרח אדום "אפונת מדבר סטואט". שיהיה. ומה זה? חומעה ורודה (סוג של חמציץ מדברי) באוסטרליה? וואללה? אמרתי לכם שאנחנו למעשה בנקרות.
יוצאים מהערוץ צפונה. אכזבה.
אחרי הנוף הרבגוני של היום וחצי הראשונים עולים על דרך עפר רחבה, המעלה תימרות אבק ו…מרטיטה בטירוף ("קורדרוי" מכנים הג'יפאים את סוג השבילים המקרקש הנ"ל). הרכב ונוסעיו מתערבלים וגונחים. נוסעים בתוך מרחבי עד. מישורי ענק משתרעים מאופק לאופק, נחצים על ידי שבילים שאינם נגמרים, מוקפים ביערות אקליפטוסים ומללויקות (סוג של אקליפטוס) אינסופיים.
רכס הפלינדרס עדיין שולט על קו האופק, עוטר את המישורים מצפון. צומת T פנייה ימינה למולהוונטנה (Moolawatana) 97 ק"מ. נהג, איפסת?
אתמול עשינו 120 ק"מ והנה עוד לא חלפה לה מחצית היום והקילומטראג' חולף בשעטה את נקודת ה-120. הלו חבר'ה מה זה כאן, ראלי סיבולת? בצדי הדרך חוות לגידול בקר. עשרות ק"מ של גדרות ולא רואים ולו נפש חיה אחת. הנה פרה. הנה עוד אחת. הפתעה. עדר בקר בן אלפי ראש, מתגלה לנו באמצע שום-מקום, מנותב באמצעות שני בוקרים, רכובים לסירוגין על סוס אופנוע או טרקטורון. כך, מאות ואלפי קילומטרים במדבר. מסע שמזכיר לי את הספר הבלתי נשכח "יונה בודדה". לימור יותר מעשית ממני. חיוך אלף הפנינים שלה ממיס את ליבו של הבוקר הקשוח והנה היא כבר על הטרקטורון, אוחזת בגבו, ומפליגה אל האופק.
תשע בערב. אחרי נסיעה ארוכה ומתישה של 300 ק"מ, כלב דינגו פראי שחצה את הדרך ולטאה מסוממת שנצפתה לצדו, מגיעים למאהל בתחומי חוות מרטי- מרטי. וועדת תרבות ודובצקי בראשה, יושבים ומתכננים את הערב. 60 שניות על דובצקי: בן 50 נשוי + 4. משמש אחד ממנהלי משרד הפרסום 'דובצקי-זקס-ששון' (המשרד שבידיו תיק הפרסום של איסוזו). זה לו מסע האיסוזו צאלנג' השלישי, אחרי ההימלאיה ופטגוניה. ככל שאני מתבונן בו יותר הוא נראה לי מוכר. לפתע זה בא: הוא מזכיר לי את צ'רלס ברונסון. לא צריך לחפור הרבה על מנת לאתר מתחת לחזות הברונסונית נשמה טובה. עובדה – היה צריך לחלוק אתי את האוהל. עובדה – השאיר את כולו עבורי (העדיף להעביר בשינה, את מרבית הלילות, בין חמוקיה החטובים של הטרופר). עובדה מיום ליום נקשרתי אליו יותר. קאט. זה לא טלנובלה.
אני מתבונן על המולת המחנה ולפתע אני יודע מה זה מזכיר לי: מחנה צופים. אריק ברא"ז ואייל זיידוש מהחברה הגיאוגרפית הם הרשגד"ים ואנחנו החניכים. המשתתפים, כמו חניכים במחנה צופים, מתחילים לשחרר רסן, מפתחים את אווירת הקליקה שבטית: "תנו להשתטות, אנחנו רחוקים מהבית". זה יפה בעיני לראות אנשי הי-טק ומקצועות חופשיים מאושרים עד מאוד, מסירים, לאט אבל בטוח, את עכבות הפוזה הביתית והולכים על כל הקופה האוסטרלית.
זה הלילה בו מצליחה חבורת המופלאים, רוזנברג ושות', להעמיד את הציוד הלוויני לשידור. זה הלילה בו נצפית לראשונה מירי נבו, בעלת מוניטין של שחקנית פוקר קשוחה, מתייפחת באושר על כתפי הבחורים. יש שידור בחורים !!!
"השיטה האוסטרלית"
היום הבא מדגים שאריק וזיידוש הטמיעו ואמצו לחיקם את "השיטה האוסטרלית" הגורסת: "מתחילים במקסימום מאמץ ולאט לאט מגבירים… "
תחילתו של היום יפה עד מאוד, לא רומזת כלל על המשכו. נוסעים בפאתיו הצפון מערביים של מדבר סטרזלקי Strzelecki)), בנופים המזכירים את חולות צאלים. פה ושם מתבוננים בנו המקומיים – משפחות של יענים אוסטרליים, אמו יקרא שמם – משפשפים כנפיהם בתמיהה. האושר גדול והוא הולך ומתעצם, ככל שנמשכת הנסיעה: לעיניים הבולעות את הנוף ולרגל ימין, המיטיבה לחצה על דוושת התאוצה. "ראלי סטרזלקי" בעיצומו. השיירה מתקדמת בקצב תלת ספרתי, האדרנלין גם הוא. לפתע נשמעת ברשת הקשר הודעה קצרה "רודיאו התהפך". החבורה המומה. שרון הורוביץ ומירי נבו מתפקדות שוב כחובשות… מתורגלות מהלילה הראשון. אילן נמני, נהג הרכב שהתהפך, לא יודע את נפשו מרוב כעס: "איך עשיתי את זה?" גור הרופא מרגיע את כולם.
הרודיאו מושבת. מחפשים דרך להוציאו מהשטח. אילן ממשיך לייסר את עצמו. אני מגייס את כל סיפורי ההתהפכויות שהיו לי בחיי ואילן מתחיל להשתכנע שטעויות זה עניין של טבע אנושי – הן קורות לכ-ו-ל-ם.
מהעיירה בירדסויל הסמוכה (רק 150 ק"מ…) מגיע גרר. הרודיאו מועמס עליו. האם הבחנתי בדמעות של פרידה, הגולשות במורד זיפיו של אילן? לפני קבלת התשובה פונה אלי הגרריסט האוסטרלי ומשתף אותי בתובנת השטח הרהוטה שלו: "הזרים לא יודעים לנהוג במדבר. זה קורה רק לתיירים". מסוקרן אני מעכב בעדו ומסתבר לי, להפתעתי, כי ג'וני זה שמו, גרריסט מוצק ושרירי, הוא לא אחר מאשר "גביר" העיירה בירדסוויל: בעליה של תחנת דלק, חנות מזון גדולה, מגרש מכוניות ועוד מיני טובין לא ברורים (שנאמרו באותו מבטא אוסטרלי כבד, שלמרות ריכוז מאומץ של כל חושי לא הצלחתי להעבירם אל תודעתי).
ג'וני ממריא אל האופק, עם רודיאו בצבעי זברה רתומה לאחוריו. שובל אבק ענקי מבשר לחבורה – הגיע הזמן להמשיך. מתניעים. נוסעים. דו"ח נזק: אריה פירסט עם שטפי דם וחתכים קלים, אורנה סופר עם "הלם קרב" ואילן נמני עם כאבים בכתף.
בעקבות הסלטה הגדולה (מטיבי עין טוענים ששלושה גלגולים מרהיבים עשה הרכב עד שנותר על גגו, כפגר דומם) משתבש לוח הזמנים. נסיעת הלילה מתארכת, ועוד קצת, ונראה כי לא תסתיים לעולם. זה הרגע בו מתחילים להתגלות הכישרונות הנסתרים: אילן רוזנברג ושחר רז ממשיכים להפליא בחידודי לשון, שרון אדלר מוכיחה שסקס זה לא מילה גסה ורמי גלבוע ואנוכי מחזירים עטרת דיפרנציאלים למקומה. חידוני טריוויה ללא הפסקה. והקילומטראג'? חולף כלא היה. אחרי 400 ק"מ של נסיעה, מתוכם 200 בחשכת צלמוות אוסטרלית, אנחנו מגיעים לחניון הלילה, על מנת לגלות כי אוהל המטבח עדיין לא הוקם. במצב צבירה של מותשות כללית החבורה מגייסת תעצומות נפש, שלא הבחנתי בהם קודם לכן: בלי קיטורים, בלי טרוניות, עם הרבה עזרה הדדית והנה כבר אוהל המטבח מוקם, יריעותיו נקשרות ומתהדקות, יתדותיו מוחדרים. "צוות לעניין". חבל על הזמן.
הגילוי הגדול – עולם ה-GPS
זריחה, מעל מרחבי האינסוף של מדבר סימפסון (Simpson), חושפת, ממש מעל רחבת חניית הלילה, את אחת הדיונות היפות ביותר שחוויתי בחיי: מרבץ חול אדום, ובתוכו משובצים, בקומפוזיציה הכי נכונה שהייתי מעלה על דעתי, צברי שיחים ובני שיח. אני משוטט בראש הדיונה, מפליג לאחיותיה שלצדה, מתבונן אל הכלים החונים למרגלותיה, מבחין בהמולתו של דובצקי, המוסיף מדבקות ספונסרים חדשות במקום אלו של אתמול, ומפזם לעצמי את לואי ארמסטרונג: And I Sing To Myself What A Wonderfull World .
זהו יום הגילוי הגדול. לי לפחות. ביום זה תכננו עבורנו המארגנים ניווט עצמאי, בקבוצות בנות 2-3 כלים. כל קבוצה מוזנקת בהפרש של מס' דקות, לעברו של מדבר סימפסון חורש הרעות. איך מנווטים? עם GPS כמובן. עד אותו יום מכשיר ניווט לוויני (GPS בלעז), נחשב עבורי למוקצה מחמת מיאוס – משהו שבלית ברירה בלבד, אני מפעיל את הפונקציות הבסיסיות ביותר שלו: לוחץ על אחד, או שניים מכפתוריו, על מנת להוציא נקודות ציון (נ.צ) שישובצו מאוחר יותר בין דפי ספרי. מדבר סימפסון משחרר ממני את החיה: לפתע אני מגלה יצרים. הנה אני כבר בשיכרון חושים. לרקוד עם GPS.
בין אנחת התפעלות אחת לרעותה, אני מוצא זמן להיסחף מהנוף שמסביב: מדבריות מלח ובתוכם משובצים עצים אפורים ושחורים, מתים למראה, מיובשים להחריד. יער פסלים שאף אמן לא היה מיטיב לעשות ממנו. ככה בדיוק דמיינתי את אוסטרליה.
חזרה לעיקר. מנ.צ לנ.צ אני פוקד על המכשיר המוזר והוא מנווט אותי בדיוק של מטרים בודדים, על שבילי מדבריות המלח האינסופיים. אני מודיע לאריק וזיידוש שהכל בסדר, מסרב להעביר את המכשיר לעופר קרבי, או אורן כפיר הנמצאים אתי ברכב, ומבחינתי "סעו-סעו" ושלא ייגמר לעולם.
אחרי צפון ארוך ביותר פונים ימינה ומתחילים בחציית רכסי חולות נודדים בדרכנו מזרחה, עולם חולות שכאילו תוכנן על ידי ארכיטקט גרמני – 100 ק"מ של דיונות הניצבות לדרך, בסדר מופתי, ובמרווחים כמעט זהים !!
נוסעים בתוך חבילת צמר גפן צבעוני – עולים וגולשים מאות שלוחות, מוקפים מאות אלפי פרחים (שנה גשומה במיוחד מקדמת פנינו במדבר).
הלילה מערבל את ריח התבשילים המתוק, עם ריחות הזיעה של דובצקי ושלי: השניים היחידים המתעקשים, בצדק כמובן, לשמור על צלם האדם הקדמון – דוחים בתוקף את ניסיונות החבורה, לשבש את משנתנו הסדורה בנוגע ליחסי הגומלין בין מקלחת ושטח.
הדיונה האדומה ואיציק מיני יש רק אחד
בוקר על המחנה. מישורים אינסופיים, זריחה מטורפת ואני ..תופס את הגב. חבל על הזמן. זקן מרוט שכמוני.
נוסעים ל"דיונה האדומה הגדולה". בננו, לא משהו שיכול להרשים את בוגרי הדיונות בישראל. למעט האדום הזה. ארגמן עמוק. "האדומה הגדולה" מציבה אתגר מסוים למטפסים. הרודיאו? מעפילים כולם. הטרופרים? הצלחה חלקית והדימקס? חסר להם כמה סוסים. אופס, למעט אם אחד מהם נהוג בידיו הבוטחות של איציק מיני… ברונו עושה את זאת שוב, יחידי מכולם – ובזמנו הפנוי גולל ופורס כבלי כננות, מושך את כל התקועים לראש "האדומה".
מגיעים לבירדסויל (Birdsville ). עוד עיירה הזויה באי שם האוסטרלי. פאב מקומי ובו מגבעות של אלו שהיו והלכו לעולמם, מסלול מרוצי סוסים ובירה אוסטרלית. צוות הטלוויזיה מצלם בטירוף ואנחנו מתענגים על קרירותו של הפאב, מתבשמים מיושביו הצבעוניים ולבסוף יוצאים לדרך. 250 ק"מ מאוחר יותר אנחנו בסיומו של יום.
עמוק לתוך הלילה, אחרי שמפונים שיירי סעודת השחיתות מאוהל המטבח, מתארגנת בתוכו מסיבת ריקודים פרועה. גם העצורים שבחבורה מוצאים עצמם נסחפים והולכים – אלכוהול בכמויות לא שגרתיות תורם את חלקו – ובנות החבורה, כולן, מוצאות עצמן במרכז האוהל, מוקפות על ידי עדת גברים, מרוסנת למחצה, המצליחה להוציא מהן צעדי מחול שטרם נראו עד אז בערבות אוסטרליה. איזה יופי. ומה אתי? אומלל וכועס על גופי הדווי אני מתבונן בארץ המובטחת – חובב צעדי ריקוד מושבע שכמותי – ולא מצליח לשכנע את גבי המיוסר לשתף פעולה.
500 קילומטרים של אקליפטוסים וויברציות
נוסעים עם קנדי רוד, בואכה עיר המחוז יונדן (Hughenden ). אחרי 500 ק"מ של אקליפטוסים, דרכי עפר, וויברציות, נסיעת לילה, אנחנו מבושלים לקראת המפגש עם חניון הלילה. המקום שנבחר מלא בקוצים תמירים. מה זז שם? האם עשרת המינים הגרועים בעולם של נחשים מצאו מסתור דווקא בערבוביית הקוצים של חניון הלילה? סביר שכן. אריק מזהה ניצוץ ראשוני של מרד מפוחד ובקולו האדיש מרעים "יוצאים החוצה, מתחילים לסדר את האוהלים". "ומה עם הנחשים הרעים, חורשי המזימות?" אני פועה בקולי הצווחני "הם היו כאן עד לפני רגע ומהריח שלך ושל דובצקי נסוגו לתא שטח אחר".
השתכנעתי. גם האחרים. והנה מוקמים האוהלים, היישר על זיזי סלע ומחילות נחשים. לילה בא על המאהל ורק נחירותיו של דובצקי מרעידות את שנת הצפעונים.
שניים ערלי לב
ויהי ערב ויהי בוקר יום שמיני. ולא חמל הזיידוש, ערל הלב, על הירקוני ועל גא"י המיכאל ויטלטל אוהליהם ויהפוך אותם UP SIDE DOWN ויצעק ויגער ולא הרפה – וילמדו השניים את הלקח המר ויקומו בזמן… סך הכל חצי שעה אחרי כולם (ובעתיד לבוא יחמול הזיידוש על השניים, ויאפשר להם להתמיד בהשכמתם המוקדמת…חצי שעה אחרי כולם, בהבינו כי יש תופעות שלא ניתן להתמודד אתם).
ובראות זאת ערל הלב השני, ברא"ז האיום, ויחוס על נתיניו ויסתפק במסלול בן 300 ק"מ בלבד. קצרצר.
בדרך מזהה הרכב הראשון, מפלצת החוצה את הכביש. עצירת חירום קריאה לכולם להגיע. מסתבר כי פיתון קטן, 2.5-3 מ' אורכו, יצא לטיול שגרתי, בלי הכנה נפשית למפגש עם החבורה הכנענית. עופר סייר מנסה להצחיק אותו, איציק חכמון פונה אל חוש הצדק שלו ותמר פול עושה לכיוונו תנועה מפתה. כלום. הפיתון בשלו. לא מתמסר לאף אחד. בין לבין הוא מתרומם לתנוחת הכשה שאופיינית בכלל לקוברה (התבלבל והתרגש מהמפגש ההמוני והבלתי צפוי). כשנראה שהכל הופך לשגרה והיה עוד נחש וזהו מגיע תורו של אמיר שיינברג, או שמא נתחיל בגבי דנציגר.
האיסוזו צאלנג' מסתמן כבר עכשיו כמסע ארוך אל תוך הנפש: דינמיקה קבוצתית שקשה לעלות על הדעת תפאורה טובה מזו שמעניק האאוטבק האוסטרלי. אבל בכל זאת צריך מנחה. יש. גבי דנציגר.
צלם חובב, איש רוח וגם בעליה של משתלה גדולה, ניהל גבי, במשך כל המסע, פרוייקט ייחודי: "המכון לחקר הנפש". כך זה היה מתנהל: " איציק טוב לך כאן?" איציק הנבוך נתקל במבט מעודד, מעורר אמון, רואה במתק השפתיים שלפניו הזמנה פתוחה לגילוי צפונות ליבו. הוא מגלה. הכל. אחרי איציק באה תמר, אחריה לימור ואחריהם …כל היתר. מה נאמר ומה נדבר הדנציגר שלנו פסיכולוג ברמה עולמית. עד הנחש.
כאן אנחנו חוזרים ומתחברים לאמיר שיינברג האומלל. בעוד כולנו מתבוננים בתשומת לב מרובה בפיתון האכזר, גוחן אמיר, מושבניק אמיץ מניר ישראל, מתקרב עד למרחק זעיר ביותר מגופו המאיים של הפיתון הגדול. זה בדיוק הרגע בו בוחר דנציגר ללפות את רגלו של אמיר עם ציפורניו. אמיר, משוכנע כי החנק נותן בו את שיניו, ממריא עד צמרת המללויקה הקרובה. אחרים טוענים שהייתה כאן מידה רבה של גוזמא וסך הכל לא היה זינוקו גבוה מגג הטרופר הסמוך. ודנציגר? חושף לקהל מעריציו ההמום את צדו האפל: ד"ר דנציגר ומיסטר הייד.
הגיע זמן פרידה. הנחש מודה לנו על מאות הפילמים שהשקענו במופע הדוגמנות שלו ופונה לדרכו.
ותשוב דרכנו ותנוע בין שבילי אבק, מללויקות ו"קורדרוי" – בתנועה, שלא נראה סופה, אל הקצה הצפוני של היבשת, המובטח, המרוחק כל כך.
האוקינוס האטלנטי והרפתקה בנהר
ויהי ערב ויהי בוקר. ונגלוש מרכסי הרים, מכוסים ביערות עד טרופיים, הישר לרצועת חוף, הנושקת לאוקיינוס האטלנטי. על הכביש הראשי נסענו ולטאלי ריבר (Tali River ) הגענו. מדריכי רפטינג אוסטרלים, שנראים בדיוק כמו שמדריכי רפטינג אוסטרלים צריכים להיראות, ממתינים לנו בחליפות רפטינג, משקפי אוקלי, עור בצבע שוקולד ושיער בלונדי צרוב שמש. הייתה גם מדריכה אחת, תואמת אתי: פצצת אנרגיה מהלכת.
חלוקה לסירות. כמה הוראות בטיחות. תרגול או שניים ויאללה לדרך. אורן ואני נמצאים בחזית. רונן, אמנון, ורד ודורית במרכז ובירכתים. אנחנו מתחילים לתקל את המים הלבנים. הללויה. רכיבת המרוץ הראשונה שלי על אופנוע עשתה לי משהו דומה לחוויה שעברתי ברפטינג המטורף הזה. היה כיף שחבל על הזמן. אורן לצדי "משתגע" על המשוט, ממש כמוני. רונן מתבונן בי בחיוך מאושר. אמנון, דורית וורד, מחליקים "כאפות" עם המשוטים. תנו לנו עוד ועוד. שלא ייגמר לעולם.
אחרים רצו דווקא שייגמר. בסירות לצדנו מתחילות להתפתח דרמות מקומיות: נפילה ועוד אחת וחבר'ה קצת נסחפים, קצת בולעים מים, קצת נחבטים עד שמגיעה ההתהפכות של "סירת המנהלים": אביהו בן נון ומוש סביר. בקושי רב מחולצים יושבי הסירה, כמטחווי קשת מקטסטרופה.
חבולים, מנופחי שרירים, מוכי קור (שרון אדלר, מנהלת השיווק של הירחון 'את' פרשה מהסירה בשל טמפרטורת גוף שצנחה אצלה למידות שטרם נראו כמותן באוסטרליה הטרופית) אנחנו ממשיכים עם הכביש בואכה בירת הצפון – קיירנס Cairns) ).
לחוצה בין אוקיינוס ושונית אלמוגים במזרחה ורמה טרופית במערבה, מושכת אליה קיירנס עשרות אלפי מטיילים כל שנה, בעיקר בעונה המתאימה. אנחנו בעונה הזאת (בין מאי לאוקטובר). ציויליזציה: יום וחצי ללא אבק דרכים, בין סדינים רכים, קוקטיילים, ו…סלסה. "איפה הייתם?" אני שואל את אורן כפיר, שותפי לחדר המלון, בהסבנו יחד לארוחת הבוקר. חיוך מסתורי עולה על פניו ואחר כך הוא נאות לגלות את אוזני כי בקיירנס ממוקמים מספר מועדוני סלסה ש"חבל על הזמן". חברת ההרקדה הציונית לסלסה: "כפיר את דנציגר" שמספר מים קודם לכן למדה את משתתפי איסוזו צ'אלנג' אוסטרליה מהם צעדי הבסיס בסלסה, מצאה כר נרחב להדגמות כישוריהם. החן האוריינטלי, בתוספת צעדי מחול שלא נראו עד אותם ימים במועדוני קיירנס, הילך קסם רב על בנות המקום ויודעי דבר מעידים כי נצפו התגודדויות והתקוטטויות בדרכן של הבנות לכיוון האלילים החדשים. אותם מקורות הוסיפו ותיארו באוזני את גבורת השניים שממש בהישג ידם הייתה הארץ המובטחת ובשעריה לא התדפקו. אחי גיבורי התהילה.
גם אני מוצא דרך להעביר את הזמן: עוסק בפעילות גופנית הכוללת כביסה, סחיטה, תלייה, ייבוש, גיהוץ ("ממני הנבלות האלו ייקחו 5 דולר על כל זוג תחתונים שנשלח לכביסה? למה מי מת?"). כובס באמבטיה, תולה במרפסת, מייבש (עם מייבש שיער ומגהץ) בחדר ו…חוזר חלילה. יומיים בקושי הספיקו.
אייך העניינים אצל דובצקי? כרגיל. בחניון המלון הוא מאתר את האיסוזואים של המסע ומחליף לכולם את מדבקות ג'יימס ריצרדסון באחרות של איתוראן. אצל מוש חבלות הרפטינג כבר הגלידו, או כדבריו: "היה. נגמר. זהו". מסתובב ומדדה בצליעה אל המזח.
בין לבין אנחנו מפליגים לשונית האלמוגים הגדולה בעולם (Great Barier Reef ), עוגנים בסמוך לאי קטנטן ועליו שמורת ציפורים ייחודית, משנרקלים, צוללים ולבסוף "נותנים על הראש" לכל גויי הספינה שבוודאי חשבו להם שבציון יש רק אינתיפאדה ואין לאנשים כוח ואנרגיה לפרצי שמחה ספונטניים. טעו. מעגל רוקדים מארץ הקודש, מפזז באקסטזה מול זמר הבית של ספינת השעשועים – גבר ענק שנראה כמו תערובת של אבוריג'יני, כושי ואינדיאני (ואיך שלא יהיה מוטב לכולנו שימשיך וידבוק בשירה ונגינה מאשר ימיר מקצוע ויהפוך לגובה המחאות אבודות. לדוגמא). כך או כך, אומרים שהיה שם שמח לפני שהגעתי.
ודובצקי? מתבונן בעניין רב, בעין מקצועית, בסיפון העליון של הספינה, בודק אם אפשר להצמיד לו מדבקה של איסוזו צ'אלנג'.
הספינה שבה לנמל. אנחנו במלון. אורן כאמור בסלסה ואני מתמקד בשלוש שעות ייבוש אחרונות.
בדיקת גבולות הסיבולת
שני לילות המנוחה חלפו עברו להם ואנחנו מוצאים עצמנו בפתחה של ההרפתקה הגדולה של המסע. מסתבר כי בתכנון הראשוני המסע אמור היה להתנהל רק בחלקה הצפוני מזרחי של היבשת – מקיירנס ועד קייפ יורק (Cape York ). חודשים של בדיקות הביאו את אנשי החברה הגיאוגרפית למסקנה כי "המקום לא מחזיק איסוזו צ'אלנג' לבדו". חסר מרחבים, חסר ישימון. חסר משהו. אמרו ועשו. חיברו לקטע הצפוני את החלק הדרומי – אותם שמונת ימי מסע מטורפים, דרכם חלפנו עד הגעתנו לקיירנס. זאת אומרת שהיום למעשה אמור היה להתחיל האיסוזו צ'אלנג' המקורי.
תגידו אתם משוגעים? אני הולך ומשתכנע שמישהו שם ("מוש זה אתה, או שמא אריק?") חשב לבדוק את גבול הסיבולת של קבוצת משתתפים תמימה, שלא ידעה לאיזה מסע כומתה היא יוצאת. במשנה הרגע "נופל לי האסימון": מבלי שאדע החליטו במערכת 'אוטו' לשלוח אותי לסדרת גיבוש של "היחידה".
אם עד היום האתגר היה מסע ארוך, מפרך, עם מעט שעות שינה והרבה שעות נהיגה הרי שמהיום זה הולך להישאר… אותו דבר, בתוספת אתגרי עבירות מהסוג שלא חווינו בחלקו הראשון.
בימים שקדמו לחלקו השני של המסע יצא לי לשוחח מספר פעמים עם המארגנים. כחוט השני חזרו ונשזרו בשיחות צמד המילים: "קרב טרק" (C.R.E.B Trek ). מסתבר כי היום הראשון אחרי קיירנס אמור לעבור ב"קרב טרק": דרך הררית תלולה, מפותלת וככל הנראה בוצית. מינון מסוים של גשם עלול, באחת, להפוך את הקרקע לעיסת בוץ חלקה, חלקה מידי עבור שיירת ג'יפים – במידה שהשיירה עלולה למצוא עצמה תקועה באמצע הכלום, ממתינה מספר ימים לחסדי שמיים ולהתייבשות העליות והמורדות. מה עושים? סומכים על מוש. האיש, בעל אלף הנשמות, פוקח עיניו בבוקר, מיטיב מבטו אל השמש הזורחת, מתעלם מאותות האזהרה שמקבל מכל הריינג'רים המקומיים לגבי שפיותו לנסות ולחצות את ה"קרב" ו…מורה לכולם "יוצאים לדרך". יוצאים. הוא צדק.
היה בוץ? בטח שהיה, ממש במידה המתאימה. מספיק על מנת להקשות, לא מספיק על מנת לסכן. והיתה גם החוויה הנופית – יום שכולו "סרט אחר": סבך צמחייה טרופית – עצי באובב בולבוסיים, שרכים וטחבים. החיוך לא מרפה. כך אצלי, כך אצל האחרים. לא כל הזמן.
יש כמה שהחיוך, וגם הצבע, אוזלים לפתע מפניהם, עת נוטה רכבם בזוויות לא הגיוניות, לכיוון מורדות לא רצויים. סוף טוב: כולם עוברים – חלק בכוחות עצמם, חלק עם קצת עזרה מחברים. צ'אלנג' במיטבו.
בין קרב אחד למשנהו מצאתי זמן להתענג על הליכה רגלית – מאזין למוזיקה הטרופית: ציפורים באלפיהם, מכל המינים, הסוגים והצבעים, ציוץ ועוד אחד ואין פוסק. כך בג'ונגל הטרופי, כך על צמרות האקליפטוסים: כל יום מזריחה ועד שקיעה. יום אחרי יום.
והנה אנחנו מחוץ לאזור הקרב ובמפגש ראשון עם אבוריג'ינים. CJ האבוריג'יני מספר את סיפורו ולצדו אישה לבנה כבת 50, קורנת כולה. פניתי אליה. גרייס ג'ייגר היא האישה הלבנה הראשונה, אולי היחידה, שהתקבלה בתוך קהילת האבוריג'ינים כשווה בין שווים, בכל הקשור לטקסי גירוש השדים והערצת האדמה – שהם חלק בלתי נפרד וכל כך מהותי במסורתם. לפני שלוש שנים היא עדיין חיפשה את עצמה. עכשיו היא חלק ממשפחה אבוריג'ינית מורחבת, כאשר CJ מוחזק בעיניה כאח. יחד הם הקימו אגודה לשימור המורשת האבוריג'ינית וחווה הוליסטית בסגנון אבוריג'יני. מגרייס אני לומד על האבוריג'ינים: מסתבר כי לפני 40,000 שנה הגיעו הראשונים לאוסטרליה. כשהאדם הלבן הגיע לאוסטרליה, לפני למעלה מ200- שנה, חיו בה כ350- אלף אבוריג'ינים. מעולם לא היה להם שלטון מרכזי. כל שבט קטן חי בפני עצמו. זאת הסיבה שלא היה להם כל סיכוי לעמוד מול האדם הלבן, שבאכזריות רבה השמיד את רובם. במפקד האוכלוסין של 1996 הפתעה. 350 אלף איש הצהירו עצמם כאבוריג'ינים. ממש כמו בימים ההם.
אנחנו נפרדים בחום רב. אישה לבנה הלומדת את האבוריג'ינים. איש לבן המנסה ללמוד את דובצקי.
ביום המחרת מוכרז כי "המלך הוא ערום". מכינים אותנו למפגש עם עיירה מסתורית, באמצע הכלום. מטעינים אותנו בציפיות, לקראת דרמה עוצרת נשימה: עיירת רפאים, מלפני כ-150 שנה, ששרידיה מלהיבים עד בכי קורע לב. שווה לעבור את כל "הקורדרוי" הם מבטיחים. שווה לאכול אבק. יש למה לחכות.
לבסוף הגענו. Maytown, עיירת הרפאים המובטחת, מתגלה כגיבוב שרידי אבנים ופחים שגובהם כשל בני שיח מוכי שרב. הליצנים בחבורה פורקים את תסכולם במופעי סטנד אפ בלתי פוסקים. גילוי נאות? אני אוהב את המקום. נכון, השרידים, לא מתמרים לגבהים שמעל חצי מטר, נכון, לא לגברת הזאת הכינו אותנו. עדיין, מה שנותר מצליח לעשות לי את זה. לאורך שרידי הרחוב הראשי, המרוצף, אני מוצא, משני צדדיו, יציקות בטון ועליהן לוחיות מתכת חרוטות, המציינות את ההיסטוריה של המקום. כל לוחית מתכת וסיפור המבנה שעמד שם: מספרה, בית מלון, חנות מכולת ועוד. אני מדמיין את המולת הכרכרות, שאון הכורים המסבים בבית המרזח המקומי, הגברת על כסא הספר וזוג הנודדים שמצא משכן במלון המקומי.
חודרים לאי יורק
בוקר חדש מפציע. אנחנו מתחילים את החדירה אל חצי האי יורק (Cape York Peninsula ) – אחד האזורים הפראיים ודלי האוכלוסין של אוסטרליה (חצי אי, הגדול בערך פי 5 משטחה של מדינת ישראל, ובו מתגוררים 20.000 תושבים בלבד, כמחציתם אבוריג'ינים).
זהו היום בו אנחנו מגלים את מסתרי מכרות הזהב הנטושים ו…הפעילים. אמת שמעתם. מסתבר כי בחלק זה של אוסטרליה עדיין חיה ונושמת תעשייה שלמה של חיפוש וכריית עופרות זהב. אוסטרלים, הנראים כמו מושבניקים מגודלים מתל עדשים שעברו מוטציה נוספת ברוחב ובגובה, מקדמים את פנינו באחד המכרות. מההסברים שלהם –חסכניים כמו של החבר'ה מהעמק – אני מבין שמדובר בעבודה קשה ומעט מאוד זהב בצדה (הזהב מופק מטונות רבות של עופרות, הנחצבות מהרים, גבעות וגם מערוצי נחלים).
ושוב יערות ושוב דרכי עפר. "זה הזמן" אומר גא"י לצוות הטלוויזיה שאתו ברכב. "בואו ניסע לדפוק איזה בירה טובה בפאב". טוב, לא בדיוק. כשכולם פנו שמאלה, צוות הטלוויזיה המשיך ישר, בדרכו אל הלא נודע. עמוק בתוך אשמורת אחרונה, אחרי 130 ק"מ נוספים ומיותרים, שבו גיבורינו הביתה. רצוצים אף מותשים, נפחדים אף מבועתים והעיקר – במצב רוח טוב. קטן עליהם.
לילה בחניון. בקול רועד מזהירים אותנו: "לא להתקרב למים הם שורצים בתנינים האכזריים מכולם (Salties ). כל המתקרב לגדת הנהר שם נפשו בכפו ומסכן את גופתו הציונית במציאת דרכה למצולות הנהר השחור". בררר. עמוק בתוך הלילה, אחרי מפגש עם פקחי שמירת טבע אוסטרלים ושתיית כמה פחיות בירות מקומיות אני מקשה על מוש: "ומה עם התנין שלשמו באנו, האם כבר לכדו אותו?" בביטחון של גיאוגרף וותיק הוא עונה לי, ללא היסוס או רעידה בקולו: "עדיין לא, אבל אפשר לסמוך על האוסטרלים האלה. עד הבוקר התנין ימצא דרכו למלכודת".
בוקר בא לעבודה. אז זהו שהוא לא. בא הבוקר ותנין יוק. הלך צילום קבוצתי עם תנין ממושדר וכל שנותר להעביר את המשדר אחר כבוד לידיו של ד"ר מרט ריד, קורוקדיל דנדי עם תעודות, שהבטיח להתמיד במאמציו, עד לכידת התנין והצמדת המשדר לגופו. נכון הוא יאלץ לבצע את המשימה ללא עזרת ידיהם החסונות של חברי הקבוצה, אבל מהצד נראה לי שהוא לא ממש מוטרד מזה. הטלוויזיה מצלמת את טקס העברת המשדר. משה גאון מביא מאי שם דגם של תנין – במקום ההוא שלא נתפס.
אנחנו מוותרים על הכבוד שבהנפת תנין מהמים ויוצאים חזרה להרפתקאות היבשתיות. 300 ק"מ נוספים הם מנת חלקנו ביום זה. תנין לא היה בלילה וגם לא ביום אך קיני טרמיטים באלפיהם, מפוזרים על מאות קילומטרים, בעיירות רפאים משלהם, יוצרים עוד מראה הזוי בארץ הזויה.
מנסים לחצות צפונה בסמוך לים. חולפים דרך שטחי ביצה יבשים, מבריחים מאות בעלי כנף עגורים קורמורנים ודומיהם (לך תדע את השמות של האוסטרלים האלה…) והנה כבר נוגעים בים. שולחים משלחת – איציק מיני ורמי גלבוע – לבדוק את המשך הדרך. מסקנת הסיור האלים: "אין סיכוי להמשיך בנסיעה לאורך הים". בינתיים אני מוצא לי עיסוק מעניין – התבוננות כירורגית בקרבי רכבי שטח שנפחו נשמתם בשולי הביצה ולא נודע גורל נהגיהם. זה גם הרגע בו אנחנו נפרדים מאיציק, רמי ועוד מספר גיבורים, היוצאים בשלושה כלי רבב בדרכם, כחיל חלוץ, לנהר הג'רדין.
בסיומו של יום ולילה מפרכים – שהוזמנו בדיוק עבור יורם שלנו: מעברי מים עמוקים, בורות, חריצים, שיפועי צד –אנחנו מטים אוהלנו בצדו של הג'רדין ריבר.
איציק מיני וחבורת האריות ממתינים לנו. לשמחתנו הם מספרים שניסיון הצליחה של הנהר עלה יפה והמקומיים שראו אותם נשבעים בחיי הקנגורו הפרטי שלהם כי זוהי הצליחה הראשונה של הג'רדין הזקן, מזה שלוש שנים (בהמשך הלילה מתבררים פרטי הצליחה. מסתבר כי כלי הרכב שצלח את הנהר עשה זאת בעזרתה של כננת שחוברה מצדו השני. פרט קטן. שולי. לא צריך להיות קטנוני…).
ליל הוללות, הארוך ביותר במסע, משאיר כמה תנינים פעורי פה ולסת, ממתינים בקוצר רוח לבני ישראל שינסו לחצות את הנהר.
ג'רדין ריבר
ויהי בוקר ויצלחו בני ישראל את הג'רדין ריבר. זה אחר זה, כמעט כולם, עוברים את מכשול המים ונוחתים בחוף המבטחים של הגדה השנייה. שני כלים נתקעים במרכז הנהר. בדיקה של איציק מגלה כי הכבל שהיה רתום לפגושים שלהם – זה שהיה רתום בצדו השני לרכב גורר, שייצר את הכוח הדרוש, הנוסף, לחציית הנהר – השתחרר מתושבתו וצנח למים. ובמים כאמור – תנינים. מה עושים? מתעלמים…דובצקי בסירה, שולח מבטים מאיימים לכיוון תנינים מזדמנים ובו זמנית מתפעל את האנשים שבמים ואת גרי הצלם. העבודה אסור שתפסק. עובדה אף אחד לא נטרף. עובדה, שוב ידו של דובצקי במעל.
והיה אחד אילן נמני, זוכרים? הבחור הולך על כל דבר ביסודיות. בחציית הנהר הוא מנתב את הטרופר ישר לתוך עץ, תוך שהוא שובר את מוט ההגה וכמעט מחסל סופית את אשר הצלם השני של 'מסע עולמי'. בסוף, כרגיל, כולם מרוצים. לאיציק היה עוד משהו להלחים לד"ר עוד מישהו לחבוש ולי, כהרגלי, נפתח "זמן שמיים".
אמרתי שמיים ואתם בעצם לא מבינים כלום. ניסיתם פעם לשכב על הגב, להביט למעלה: להסב מבטיכם ימינה, שמאלה, אחורה, קדימה ובכל מקום – מעט מעל פני הקרקע – לפגוש שמיים, רק שמיים?
חזרה לג'רדין ריבר. חוצים, מלקקים פצעים, אוספים את עצמנו ושועטים צפונה. בדרך חולפים בעירה מעורבת נוספת ( אבוריג'ינית/לבנה) במגה שמה Bamaga) ). אנחנו מתקרבים לסיום המסע. חודרים לתחומי יער טרופי, האחרון לפני הסיום, מחנים את כלי הרכב, יוצאים להליכה רגלית, חוצים רצועת חוף זהובה, מטפסים על סלעים שחורים והנה שלט: "אתם במקום הכי צפוני באוסטרליה" – .The Tip Of Cape York הגענו.
מסביבי המולה שקטה. קבוצת אנשים מתבוננת מהופנטת בשקיעה כתומה, אחרונה. 52 משתתפי מסע 'איסוזו צאלנג'' ביבשת אוסטרליה הגיעו לקו הסיום ולא מסוגלים לעכל זאת.
מתרווח בין סלעי בזלת שחורים אני מרים עיניי ופוגש, כמו תמיד בשבועיים האחרונים, שמיים: ים של שמיים. לאן שנודד מבטי יש שם פיסות תכלת, כחול וטורקיז, מעוטרים בצברי עננים, בשלל צורות וגוונים.
נפרד משמיים וממול מים, הרבה מים. ממרומי הצוקים השחורים אני מוצא עצמי מוקף בשני אוקיינוסים, מתחרים ביניהם מי יותיר רישום אדוות גלים מרשים יותר, על הקצה הכי צפוני של יבשת אוסטרליה.
ואחר כך היה גם לילה במלון בסידני שהתחיל במקלחת, המשיך בהצפה של חדר האמבטיה (דובצקי התקלח וסתם את הצנרת בכל הקומה) המשיך בטקס מרגש. בסוף אפילו רקדתי. בלי תנינים.
אפילוג
את "איסוזו צאלנ'ג אוסטרליה" לא הייתי עושה בתור טיול פרטי. ממש לא. הקצב היה מהיר מידי, הויברציות רבות מידי, שיעמום המללויקות תכוף מידי, השבילים רחבים מידי.
אז מה היה לנו שם: היה קשה, היה מעיק, היה מלחיץ, היה קר, היה מעייף, היה דחוס, היה מלא אבק, היה מקרקש, היה חדגוני.
4,577 הק"מ ב-14 ימי מסע? טירוף. לא נותר זמן לספוג את הטבע. לא במושגים שלי.
עדיין, דווקא הקשיים, העייפות, הקור, הדחיסות, המועקות, הלחצים, הקרקושים, עשו את הטיול ל"מסע" – הוציאו את המיטב מהאנשים. עובדה.
מסע ללא דרמות נופיות גדולות והוא עדיין כל כך לופת ואוחז בי.
יבשת ללא משמעות לזמן והיא עדיין מתקתקת ורוחשת בתוכי.
היה "מסע" מדהים.
תגובות אחרונות