שמירת טבע וג'יפאות – האם בהכרח ניגוד אינטרסים?

גילוי נאות וקונפליקט בצדו?

אפתח בשני גילויים נאותים:
אני ג'יפאי.
אני שומר טבע.

האם יש קונפליקט בין השניים? לא בהכרח

דוגמא לכך שג'יפאי (אני) הוא לא בהכרח נגד כל מה שקשור בשמירת טבע:  נראה לי תמוה שג'יפאים ידרשו זכויות יתר שיאפשרו להם ירידה עם רכבם לכל רצועת חוף הים בישראל. כהמשך ישיר לכך אני חושב שזה יהיה לא צודק להנפיק עבורם תקנות מקלות/ייחודיות – שיאפשרו להם, בניגוד לבעלי הרכב הפרטי, ובניגוד להשקפת שמירת הטבע שלי, לרדת ולטבול את צמיגי ה-4X4 שלהם לכל אורכה של רצועת המים הים-תיכונית. ממש לא.

דוגמא לכך ששומר טבע (אני) הוא לא בהכרח נגד כל מה שקשור בג'יפים: נראה לי תמוה שהרשות לשמירת טבע וגנים לאומיים אינה מאפשרת סימוני שבילים נוספים בתחומי שמורות טבע, בשבילים ברורים/מוגדרים שממילא כבר קיימים בשטח ומכיוון שהתקנה קובעת ש"בשמורות טבע מותר לנוע רק בשבילים מסומנים" מונעת תנועת ג'יפים בשבילים הנ"ל. להערכתי ביטול האיסור ימזער את "צווארי הבקבוק"  – בעיקר אלו של החגים – ובהתאם יקטין את הנזק הסביבתי ויגדיל את הנאת המטיילים. מטייל שנהנה הוא גם פרטנר טוב יותר לשמירה על הטבע. כהמשך ישיר לכך נראה לי לא הולם ששומרי הטבע ירשו לעצמם לנוע על אותם שבילים האסורים על כלל הג'יפאים בשפע תירוצים שאין בינם ובין האמת הפשוטה – "אני בעל הבית כאן אז מותר לי" – ולו כלום.

עד כאן בענייני צדק.

שמירת טבע, כמו "ג'יפאות", אסור להן להיאחז בקרני המזבח ולטעון הצדק איתי. כשבאים לדון בסוגיות של קונפליקטים צריך לשים את הצדק בצד (ראו סכסוך ארוך יותר עם הפלשתינאים…). את מקומם צריכים לתפוס: חוכמה, פרגמטיות, שכל ישר ו..גמישות.

חכם מה הוא אומר?

מהם הערכים הראויים להגנה וניטור באמצעות רשויות שמירת הטבע?

את זה אנחנו, ההדיוטות, משאירים לגופים המתאימים: רשות הטבע והגנים. החברה. וגופים ירוקים אחרים. לנו,"האזרח הקטן", ההדיוט, אין הרבה מה לומר בעניין. אנחנו יכולים להציע אתרים חדשים לשמירת טבע (אותם יחליטו לקבל/או לא על פי שקלולים מדעיים ופרגמטיים שלהם) ובעיקר לעזור בניטור והגנה, להשמיע קולנו ברמה (ראו "ארץ בראשית" "חוצה ישראל" ועוד). לסיכום לא אנחנו נקבע מה ראוי לשמירה ומה לא.

מה הדרך הראויה לשמור עליהם?

אחרי שנקבעו יעדי הגנה וניטור צריך להחליט מהן הדרכים ההולמות ליישום הנ"ל. כאן אני ושכמותי נכנסים לעניין. מסתבר כי גם לנו עשויים להיות כמה רעיונות לא רעים. יתר על כן מן הראוי להם – לרשויות שמירת הטבע – שיאזינו לנו, בקשב רב, על מנת להעניק, ולו אפילו למראית עין בלבד, תחושה שאנחנו חלק ממערך קבלת ההחלטות. מה ישיגו? הקטנת אנטגוניזם וקיטוב עמדות (ראו בהמשך).

איך שומרים נכון?

 יש מדינות בהן התרבות והאקלים האנושי מאפשרות לרשויות להוריד לעם הוראה/ הנחיה/ בקשה/ – בכל תחום -  וברור לחלוטין שהנ"ל תיושם על ידי האוכלוסייה כלשונה, גם אם לא תופעל מערכת אכיפה: מדינות העולם הנאור ובעיקר גרמניה, ארה"ב. הערה – דווקא למדינות הנ"ל יש תקציבי עתק למערכת אכיפה שאין בה צורך…

לעומת זאת יש מדינות בהן התרבות והאקלים האנושי אינן מאפשרות לרשויות להוריד לעם הוראה/ הנחיה/ בקשה/ – בכל תחום -  בידיעה כי ימולאו כלשונן, אלא אם תופעל מערכת אכיפה מאיימת. ללא תקציבי עתק אבל בגיבוי משטרה חשאית של משטר דיקטטורי (מדינות העולם השלישי) אפשר לכפות על האוכלוסיה כל חוק שיעלה בדעת המשטר. גם חוקי שמירת טבע.

 ויש אותנו… מדינה בה התרבות והאקלים האנושי הן נגד מילוי הוראות כלשונן  – אלא אם תהיה להן הסכמה של הציבור שעליו הוטלה הגזירה ו/או תופעל עליו חרב האימה. ובאמת מעולם לא היה מצבם של מפירי חוק פוטנציאלים טוב יותר: מדינה בלי תקציבים, בלי כוח אדם, בלי ענישה מרתיעה. הצחקתם את שוברי החוק והמזלזלים בו.

מסקנה ראשונית

המסד שעליו אמורה להתבסס "פירמידת שמירת הטבע" צריך שיסתמך על מקורותיו – שיהיה בבואה של המדינה בה הוא נעשה – לא ניתן לקחת את שיטות שמירת הטבע בגרמניה/אנגליה/ארה"ב ולהעתיקן ללא שינוי לארץ הקודש. ממש לא.

איך עושים את זה?

השיטה צריכה להתאים לעם החי בציון: לא באמרות צדק אלא בהלכות חוכמה. צריך לבוא אל העם בתחבולות – לתת לו להרגיש שהוא יוצא בסדר מחילוקי הדעות חס וחלילה שלא יצא פראייר…

שתי הצעות בסיס, קונקרטיות, להקמת פירמידת "הדרך הנכונה" (לשמירת טבע בישראל)

א. האדם הוא המזיק העיקרי לטבע. צריך למצוא דרכים ל"גייס" אותו לשמירת הטבע.

איך מגייסים? ברצון טוב, עם "שכל ישר":  פנייה מנומסת/תרבותית של פקחי רשה"ט למטיילים; סימון שבילים נוספים; הרחבת חניונים קיימים; הוספת חניונים; הגדרת אתרי שטח מסוימים "עבור ג'יפאים" – ממש כמו שטחי אימונים לצה"ל -  מחצבות נטושות, הר בוקר, כאתרים קבועים לתחרויות עבירות מחוץ לשבילים. 2-3 רצועות חוף המותרות לירידה עם הרכב עד שפת הים. ועוד ועוד.

ב. הגדרת סולם עדיפויות.

איך מגדירים? אין דין רוצח כדין כייס. האם שמירת שונית האלמוגים בחוף הים האדום שווה בחשיבותה להתנגדות לסימונו בצבע של שביל רכב שממילא כבר נפרץ על ידי צה"ל /פוספטים/קצא"א/חברת חשמל/מקורות? מי שאומר כן לא מבין את מה שטענתי קודם לכן. מי שמבין שהשונית היא יעד שמירת טבע ברמה 10 (בסולם בן 10 דרגות כש-10 הוא יעד שמירת טבע בעל חשיבות הגבוהה ביותר) והשביל הוא 2-3 – מי שמבין את זה יכול להתקדם הלאה. עכשיו שמים בסל אחד את כל הפרמטרים הקשורים בשמירת טבע (ערכי טבע, אזורים, נגישות למפגעים וכיו"ב) רוקחים היטב, באמצעות צוותי חשיבה מתאימים,  ובסיומו של הריון מוצלח מקבלים את "סולם טבלת שמירת טבע" (במספרים או צבעים או שניהם). מול שלבי הסולם מעמידים את לוחות הזמנים/כוח אדם הדרושים להגנתם ומחליטים מה אפשרי: על מה מוותרים לגמרי, היכן מורידים הילוך והיכן עושים ריכוז מאמץ.

קונפליקט לדוגמא: "ג'יפאות וחוף הים"

הג'יפאים וצורכיהם (יוסבר לשומרי הטבע):

א. קהל יעד ענק –200 אלף ג'יפים בישראל, והמספר הולך וגדל 10-20 אלף כלים כל שנה.
ב. רוב נהגי הג'יפים אינם עבריינים.
ג. רוב נהגי הג'יפים אינם מתעתדים לחוות את טרשי מדבריות יהודה והנגב אפילו לא את מתלולי הר חורשן. רוב נהגי הג'יפים רואים בו כלי תחבורה בטיחותי יותר (לא בהכרח נכון…), מרשים יותר  ו…אמצעי המאפשר להגיע אתו מידי פעם לחולות שפת הים.

למה ג'יפאים אוהבים כל כך חולות?

ראשית מכיוון שנהיגה בחולות היא אתגר קטן שניתן לעמוד בו – כזה שאינו גובה מחיר כבד בבלאי הרכב: החולות סלחניים לכל המכלולים שבתחתית הרכב  – אין שם אבנים זדוניות הממתינות לרסק אגני שמן. שנית, החולות יפים לעין, הרמוניים, מעניקים ריגוש גדול לנהג. שלישית, החולות נגישים (קרובים לבית). אחרון חביב, החולות מביאים את הג'יפאי ישר לים – מאפשרים לו לנצל את היתרון היחסי שיש לו על פני האחרים. מטוסים בשמיים, סירות בים, רכב פרטי בכבישים ורכב שטח?… גם בשטח. כל שטח. כולל חוף הים. "בדיוק בשביל זה קניתי את הג'יפ" אומר הג'יפאי , "זה הרי  יתרונו  היחסי של רכבי החדש. תנו לי לרדת עם המשפחה לים, לפתוח שמשייה, לפרוש מחצלת, להתענג על קרבת הג'יפ. לא באתי להזיק. לא באתי לעשות חראקות. אני רק מבקש שתאפשרו לי, במקומות מסוימים שתגדירו אותם מראש, לנצל את יתרוני היחסי ולהתענג על אדוות המים הלוחכים את צמיגי הג'יפים…".

שומרי הטבע וצורכיהם (יוסבר לג'יפאים):

א. הצורך בשמירה על  רכסי הכורכר.
ב. הצורך בשמירה על הטלת הצבים הרכים.
ג. הצורך בשמירה על פרחי חוף נדירים.
ד. לא בדיוק שמירת טבע… אבל שמירה על זכותו הבסיסית של חסר הג'יפ לרדת לחוף הים מבלי להסתכן בדריסה על ידי פורע חוק על ארבע.

פתרון – החיים הם תכנון מתמיד עם פשרות 

א. ייקבע  סולם עדיפויות, לשמירת טבע בחולות (מדרג יעדים).
1. צבי הים וההטלות בחוף בית ינאי הם ערך לאומי? לשם לא ירדו ג'יפים.
2. רכס הכורכר חשוב ביותר? תיאסר תנועה עליו ובסביבתו.
3. נר הלילה החופי פרח מוגן? תיאסר נסיעה "בר בשטח", במקומות בו הוא פורח.

ב. גיוס האדם

סולם העדיפויות "החולי" יוסבר לנציגי הג'יפאים שיבינו מהם הקווים האדומים של חוף הים וסביבת ומדוע הם נקבעו. בנוסף לכך יובהר לג'יפאים זכותו הבסיסית של המתרחץ, יורד הים חסר הג'יפ, לחלקת חוף בטוחה ו… מקום על שפת הים (מה לעשות ידידי הג'יפאים האמת היא שהג'יפ  צורך נפח חוף לא קטן מרצועת החוף הכל כך מצומצמת של ישראל. 100 ג'יפים תופסים להערכתי את מקומם הפוטנציאלי של 300-400 מתרחצים נוספים).

ג. פשרה

בצוותא עם נציגי הג'יפאים יאותרו 2-3 אתרים ברצועה שבין חיפה לאשקלון שיוגדרו כ"חופי ג'יפים".

מה יהיה לנו?

ג'יפאים שלא ירגישו פראיירים -  יראו כי יש הבנה, יש הדברות, יש רצון טוב ומבלי משים יהפכו לשליחים ושומרי החותם של ארגוני שמירת הטבע. שומרי טבע/שומרי זכויות האדם ששמרו על הדברים הבאמת חשובים להם וראו שהג'יפאים אינם מפלצות אדם. אלה גם אלה רצו יותר וקיבלו קצת פחות. כמו בחיים…

ומה עוד על מנת למזער את הקונפליקט?

ראשית, תעשה פעולת הסברה מסיבית שתציג לראווה את ההבנה ושיתוף הפעולה שהושגו בין הצדדים הנצים. שנית, על מנת לא להעמיד בפני ג'יפאים מורעלים את פיתוי "השמנת והחתול" יחסמו חלק מדרכי הגישה לרכב שנפרצו במהלך השנים ( חסימה באמצעות סוללות עפר, סלעים, שערים וכיו"ב ). במקומות אחרים יסללו שבילי גישה עליונים (מקבילים לחוף הים – נעים ברכס שמעליו. לא רכס הכורכר זוכרים…?). מהשבילים הנ"ל תתאפשר ירידה רגלית, במקומות רבים ככל הניתן. מה מרויחים? הקטנת לחץ מתרחצים על נקודה אחת. גילוי רצון טוב.

סוף מעשה במחשבה תחילה.