ציפורת הייתה האחרונה.
צלצול הטלפון בחדרי לא בישר את עוצמת המשבר.
מצדו השני של הקו התנפצה באוזני סדרת יבבות ופעיות ומיד תכפו ובאו הצווחות, והן מגוללות את כתב האישום: "אתה הוא זה שהמליץ לי על האיש! 'מכונת מין משוכללת' הבטחת לי. 'פלא אמיתי' התחייבת לי. אז באתי אליו, פטמותיי הזקורות, אלה שלא סורבו מעולם, דרשו את ידיו, היכל תאוותי, פאר גופי, הזיל תשוקתו, דרוך ומייחל לחדירת מכונת המין המובטחת . והוא? הפרפטום מובילה של האביונה הנשית, תאוות בנות חווה, נעץ בי את עיני הפלדה האפלות שלו ונבח קצרות: "תתלבשי. לכי הביתה".
כשטרקה את הטלפון הבנתי כי נפל דבר.
בירור קצר עם האיש שלי בקומת הקרקע של חרות 5 ברמת גן הוכיח כי צדקה ציפורת. נפל דבר בממלכת הדוב.
שוב ושוב ניסיתי לדבר אל לבו, העליתי בפניו את זכר סיגלית וחבצלת, ימית ושונית, חרמונית ואלמוגית. את ריחותיהן שאהב, את גופותיהן שהסעיר, את עומק תשוקתן שבער כל אימת שצעדיו הכבדים קרבו אל מפתח מעונן. לשווא.
הדוב, איש כבד לשון, קרחון קוטב חסר רגשות, מכונת המין המשוכללת ביותר ברחבי המטרופולין הגדול ועמק חפר והרי אילת, ובעצם בכל קצוות המכורה, נשען על כתפי הצמוקות ומירר בבכי גדול. "סמדר" הוא געה. "סמדר".
מה קרה לאיש ולאגדה?
את השאלה הזאת בדיוק שאלו בסוף אותו שבוע מסתורי גם חבצלת וסיגלית שהותשו מתזזית לשונו ביום א', ימית ושונית אותן הסעיר במגע ידיו ביום ב', חרמונית ואלמוגית שחוו את אונו הכביר ביום ג'. סמדר הייתה המוזמנת הראשונה ליום ד'.
אחריה התאמללה ציפורת.
בהעריכן כי קוד המפתח לצפונות כספת לבו האטום של הדוב נמצא, אולי, באמתחתי פקדו בזו אחר זו את מעוני, מחזיקות באותה קושייה: "מה קרה לדוב? מדוע הפסיק לשעשע את גופנו במשחקיו הייחודיים? איך נוכל להישיר מבט לזריחות חדשות?"
הלכתי אצלו.
"סמדר קוראים לה". סח לי שוב הדוב ועיניו נטולות המבט התמלאו נהרה גדולה.
"חסל סדר נשים כהלכתו?" הקשיתי.
"מה שהיה הוא לא מה שיהיה" ענה לי הדוב ושובל של אושר הציף את פניו: "גם יפה, גם נאה, גם מורה וגם…פולניה."
"אבל למה דווקא סמדר?" חזרתי והקשיתי, מודע לזקפתו הפבלובית כל אימת שפולניה אמיתית ננעצת בין ירכיו, מחפש סדק בצוק העתים. כלום.
"סמדר" הוא המשיך למלמל, ונהרה גדולה עדיין רובצת על פניו. "סמדר".
עוף השמיים נשא את הבשורה.
מאות נשים, מכל העדות, בכל הגדלים, בכל הגוונים, כמעט בכל הגילאים ("מתחת לגיל 12 אני ממש לא" – סח לי פעם ברגע של חולשת הדעת), נראו משוטטות: בהרים, במשעולים, בנקיקי סלע ובנקרות צורים. עיניהן כבויות, חלציהן מכונפות, שדיהן שמוטות, עורן קמל.
סוף עצוב נרשם למחולות העינוגים היומיומיים בממלכת הדוב. שדמות הנגב והרי יהודה חדלו לשמש בימות מזמוטין לעלמות ציון מזדמנות. חדרי שירותים ומבואות פונדקי דרכים פסקו להכיל צווחות אביונה של בנות מזל. חסל סדר לשון מגששת באגן ריחני של פקידת מילואים. לא עוד שורת מתנדבות סקנדינביות הממתינות, בלב הולם ואגן נוטף דבש, למגע הקסם הדובי.
במאמר פורץ דרך בפקולטה למדעי החיים השתמש פרופסור ידוע ב"תקדים הדובון" על מנת לחזק את התזה שלו ש"אומנם כן, כושי יכול להפוך את עורו ונמר את חברבורותיו".
***
המקום: כל מקום. השעה: כל שעה. החבורה: אותה חבורה. הדובון: כבר לא אותו דובון.
סמל העצמאות הגברית, צוק העתים הבלתי כפיף, גוהר בכיווני ולוחש באוזני: "מסיבות הגברים הללו פרועות מידי לטעמי". הוא, שעל פסגת האנאפורנה, עשה שלישיה עם שתי נשים נפאליות ויאק אומלל אחד שהזדמן, חסר מזל שכמותו, לזירת האירוע.
"אני מתגעגע" הוא ממלמל שוב את המנטרה הבלתי נסבלת הזאת. "אני הולך לסמדר".
***
סמדר יפתי, "קיבעון הדובון" יהיה שמו של הספר החדש שאכתוב עליכם. ספר למבוגרים, את יודעת.
זיונים, מציצות, קשירות והצלפות (את זה הוא אהב לעשות עם חרמונית) יהיו שם מן הסתם, אבל העיקר תהיה תרועת הניצחון שלך - איך אחת ילדה, שכבר קצת בגרה, הצליחה לאחוז באשכיו של זה הדוב, לסרס את הרגליו המיניים – פיזור זרעו ימה וקדמה, צפונה ונגבה – ו…לאלפו לחתלתול ביתי מאוהב.
אפרופו הרגליו המיניים. אני יודע שהם מופנים היום רק כלפייך, ועל זה בדיוק דאגתי לך.
מסכנה שכמותך, מבעד ללחייך, הסמוקות תמיד, אנחנו כבר מזהים את מבטי התחינה: "עצרו אותו". מה הפלא? כל מטען האון האגדי שלו, זה שהיה מתחלק, בריטואל קבוע, בין עשרות חלצי נשים בוערות, מותז מזה כמה שנים רק לכיוון בית מדרשך הפרטי. נורא.
כן, כן, אנחנו יודעים שאת בקרב מאסף נואש לשמור על שפיות אברייך. את חבוטה. מרוסקת. רצוצה. זה דינה של מי שמנכסת לעצמה, לבדה, את הדוב. לגנוב אותו מחלצי חבצלת, סיגלית, שונית, ימית, חרמונית ואלמוגית ידעת ללא חרטה ובלי בושה, ועכשיו, כשמשהו, משתבש בהיגיון שלך כיצד צריך להיראות "נוהל חיי מין במשפחה שפוייה", את מבקשת את קבוצת התמיכה שלנו?
"תאכלי את מה שבישלת". זה מה שהן מוסרות לך, כל נשות העבר שלו, שעדיין עוטות שחור ומקוננות על עולם עינוגי קודש שהפך לסתם עולם של חול. "אין כמו הדוב" הן חוזרות ופועות באוזני את כמיהתן הנרגשת להיגדי המין הבלתי נשכח ההוא.
ובעצם מה חשבת לעצמך, ביום רביעי הרחוק ההוא, כשבאת לראשונה אל בין סדיניו ובאבחה חדה סיימת את תרועות פסטיבלי הנשים שלו, מותירה את ציפורת ובדל אביונה בין רגליה. מה באמת חשבת – שמה שקיבלת במיטתו החורקת הייתה חוויה חד פעמית?! היית צריכה להכיר את הדוב טוב מזה.
ושעל כן, בשם כל הנשים שהוזנחו מינית, אנא הפסיקי להתגולל באוזנינו על הרגליו לעשות זאת בכל זווית, בכל שעה, בכל פעם שהוא שוזף את צחות בשרך בעיני הפלדה שלו. אין מה לעשות. זאת עיסקת החבילה הדובית.
ולמרות הכל אנחנו אתך במאבקך הצודק.
אנא, נסי לשמור על שפיותך.
נכון, לא אחד כמו הדוב יאבד את הרגליו המיניים ויהפוך בן לילה לבן תמותה רגיל. ועדיין, יש תקווה באופק לקרב המאסף הנואש שלך. מי יודע, אולי עוד 40-30 שנה תקפוץ הזיקנה גם על חלציו ולא יוכל לבא עלייך יותר משלש פעמים ביום, ובא הגואל לייסורייך.
ועוד משהו. תתקרבי אלי. שאף אחד לא ישמע. את הרי כבר יודעת שבמעט הזמן שנותר לו לדבר, בין מעשה מזמוטין אחד למשנהו, נוהג הדוב למלמל "אה" ולפעמים עוד "אה" וכשהוא מחליט ממש להתפרע יוצא לו לפעמים משפט קצר: "מסביב יהום הסער" לדוגמא. עכשיו תקשיבי טוב. אצל הדוב אין אמירה סתמית. הכל דברי הדוב חיים. ושעל כן, בפעם הבאה שבאגביות הבלתי מוסברת שלו הוא ינהם לפתע: "לא ינום ולא יישן שומר ישראל" קחי זאת כפשוטו, וזכרי, שומר זה גם שומרת. כן, אני יודע שהדוב הבטיח לך הרים וגבעות ונשבע להוריד את הירח וליבש את הים. אז הבטיח. ולי הוא לא הבטיח? "אעביר לך את כל נשותיי העגונות". לא העביר. "אחזור בתשובה". לא חזר.
ושעל כן סמדר יקרה, במלאת לך 40 שנה קחי את סיפור האהבה החריג שלך עם הדוב בתור מבחן הלקמוס של החברה הגברית כולה. אם תתמידו בו סימן שיש תקווה ומקום לאהבה ל-כ-ו-ל-נ-ו.
אוהבים אותך עד השמיים.
תגובות אחרונות