כמה ימים לפני ראש השנה 2001. צלצל הטלפון . מצדו השני של הקו הייתה גברת מנומסת:
"אנחנו מבקשים את עזרתך להתנדב ולהעביר הרצאה בנושא ג'יפאות וטיילות לנפגעי הלם קרב של צה"ל".
ביום המיועד מצאתי עצמי אי שם בפאתי בית החולים תל השומר, בחלקה מוקפת עצי אקליפטוס, מתדפק על דלתות מבנה רגיל שברגילים, ובירכתיו חלקת דשא מצהיבה שראתה ימים טובים יותר.
הגברת המנומסת קיבלה את פני בחביבות והזמינה אותי למשרדה.
"רצוי שתכין את עצמך להרצאה שונה" אמרה, מחפשת בעיני אישור שהבנתי. "הייה סבלני אתם. זכור, הם לא נגדך. התנהגותם היא פועל יוצא של הטראומה שחוו" .
"הפנמתי" עניתי לה, בקצרנות של מרצה בטוח במרכולתו, וביני לבין עצמי גיחכתי על ההגזמה המיותרת.
במהלך 60 הדקות הבאות הקרנתי שקופיות, האנשתי בורות מים ועצי שיטה, הפלגתי בשבחי היונקים הטורפים, העליתי על נס מקבץ הרפתקאות מוטוריות. כרגיל.
כמעט.
במהלך 60 הדקות רשמתי צבר אינסופי של מבטים לא ממוקדים, התפרצויות לא רצוניות ואצל חלק מהנוכחים מוטוריקה של גפיים שהזכירה את הסצנה ההזויה ההיא מהסרט "קן הקוקיה".
אבל יותר מכל היתה שם פיזיולוגיה אחידה: עיניים עייפות, צבועות נימי דם אדומים, מעוטרות בתחתיתן ב"שקיות" עור נפול.
חזרה במשרדה של הגברת.
"תגידי" כך אני, "מה עשיתם אתם בלילה? לא נתתם להם לישון?"
"לישון?" נעצה בי הגברת מבט נדהם מצדה השני של המכתבה.
"כן לישון. מה כל כך מוזר בשאלה ?" הקשיתי בתמיהה גדולה.
"הם לא ישנים", היא נתנה בי מבט חומל.
"מה זאת אומרת לא ישנים?" התפרצתי מולה.
"זאת אומרת שפה ושם במהלך היום הם מצליחים לגנוב תנומות קצרות אך בלילות?" עצרה לרגע, נאנחה קלות והוסיפה
"בלילות? הס מלהזכיר. הם מסתובבים, עובדים. אבל אף פעם לא ישנים. רק לא לישון. רק לא לעצום עיניים. להבריח את המראות. להיאטם אל הקולות. ככה הם. מאז. חיים שלמים בלי שינה".
תגובות אחרונות