בראש השנה תש"ע, ספטמבר 2009, יצא לאור ספרי 'על בלימה', המתאר את קורותיה של חטיבת השריון הסדירה 188 במלחמת יום הכיפורים. בתוך זמן קצר התמקם סיפורה של החטיבה במשכן הראוי לו מקדמת דנא – לב השיח הציבורי, ואני, השליח, מצאתי את עצמי מרצה על המלחמה בפני קהלים מגוונים, שחצו את כל רובדי החברה הישראלית.
איך קרה שחיל האוויר לא ראה את הסימנים המעידים? נשאלתי באחת ההרצאות.
מדוע נשלחו מטוסים בבלגן כזה לשמיים? נשאלתי באחרת. ומה גרם לכישלון הגדול של "דוגמן 5", מבצע השמדת הטילים בסוריה?
לא חקרתי את הנושא, נהגתי להשיב. אינני יודע. וניצוץ סקרנות החל להבזיק בראשי.
באוגוסט 2010, בעקבות פגישה אקראית עם טייס קרב מהמלחמה ההיא, הבעיר הניצוץ את האש. מאותו רגע לא עצרתי.
שלוש שנים אחר כך סיימתי מסע מרתק, מרגש, כואב ומתסכל, בעקבות אנשים ואירועים בלתי נתפסים.
מלכתחילה החלטתי שלא יהיה זה ספר שיפרוש את כל היריעה של פעילות חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים. התעמקתי בהכרעות ה"כבדות". רפרפתי על פני האחרות. והתמקדתי במטוס אחד ובטייסת אחת.
הבחירה בסוג המטוס היתה פשוטה.
מטוסי הסיוע הקרוב – טייסת סופר מיסטר משופר (סער) וחמש טייסות סקייהוק (עיט), עשו כמיטב יכולתם, ועדיין, תכונותיהם המולדות הגבילו אותם למשימה אחת בלבד. סיוע קרוב. לא אפשרו להם (כמעט) ליטול חלק בקרבות אוויר או תקיפות עומק.
ארבע טייסות המיראז' לסוגיו השונים (שחק ונשר), גרפו את מירב התהילה במלחמת ששת ההתשה, אלא שבמלחמת יום הכיפורים – למרות הכתרתם, שוב, לאלופי ההפלות, ותרומתם המכרעת ליירוט מטוסי תקיפה מצריים שניסו לשבש את מהלך הצליחה של כוחות צה"ל למערב התעלה – למרות כל אלה הם ניגנו "כינור שני".
באוקטובר 73 היה רק מטוס אחד שבאופן טבעי, התמקם במרכז הבמה, מילא את התפקיד הראשי בהצגה בלתי מתוכננת, שנכפתה גם עליו. מטוס שידע לעשות ה כ ל : סיוע קרוב, אמנעה, תקיפות עומק, יירוט.
אז הלכתי עליו, על הפנטום, או בכינויו בחיל האוויר הישראלי, "קורנס".
ארבע טייסות פנטום היו לחיל האוויר באוקטובר 73'. אחת מהן, 201 ("האחת"), נבחרה לייצג את סיפורו, כפי שהצטייר בעיני מפקדיו, לוחמיו וקציני המטה שלו, בימי הסערה הגדולה. מלחמת יום הכיפורים.
"האחת" היתה טייסת הפנטומים הראשונה. החלוצה. אלא שנתון זה לבדו לא היה מביא אותי לבחור דווקא בה. הייתי צריך עוד משהו. מצאתי.
רגע לפני סיום מלחמת ההתשה " נפלו השמים" על הטייסת הצעירה. בחמישה שבועות בלבד, ספגה "האחת" מכה אנושה וללא חיבוטי נפש ניערה מעליה את כסות האבלים והמשיכה במבערים מלאים קדימה.
באה מלחמת יום הכיפורים והוכיחה שאופיה הלוחמני של "האחת", כפי שבא לידי ביטוי במלחמת ההתשה, לא היה ניצוץ רגעי אלא אש התמיד.
בעשרים ימי לחימה בלתי פוסקים נדרשה טייסת 201 לגיוס כללי של תעצומות נפש – החליפה שלושה מפקדים, איבדה יותר לוחמים ושבויים ומטוסים מכל שאר טייסות הקורנס, ושוב, בלי למצמץ, בלי להתבכיין, הסירה מעל צווארה את אבני הרחיים והמשיכה, כדרכה בקודש, אל המשימות הקשות ביותר.
בסיום המלחמה, כשמישהו בענף תולדות חיל האוויר טרח לבנות טבלאות ולשבץ בתוכן נתונים, התברר שלמרות הנחיתות המצטברת במספר המטוסים ואנשי צוות האוויר היתה זאת "האחת" שהפילה יותר מטוסים משלוש אחיותיה.
והיה מבחן תוצאה נוסף.
בסיומה של מלחמת יום הכיפורים נותרו בטייסת 201 חמישים ושניים לוחמי צוות אוויר.
יותר ממחציתם החליטו להמשיך בשירות קבע ממושך בחיל. כשפרשו מצה"ל, היה ללוחמי הטייסת, מודל אוקטובר 1973, רקורד מרשים, ככל הנראה ללא אח ורע בתולדות חיל האוויר – עשרה אלופי משנה, שבעה תתי-אלופים, שני אלופים, שני מפקדי חיל ורמטכ"ל אחד.
בשם שמים מבוסס בעיקר על עדויות אנשי צוות האוויר בטייסת 201 שנמסרו סמוך למלחמה, וגם 38 שנים מאוחר יותר.
באמצעות שיטות שפתחתי במהלך עבודת המחקר על ספרי הקודם, נוסף על אינספור הצלבות בין עדויות חדשות וישנות, תוך הכרת מגבלת תעתועי הזיכרון והנטייה האנושית להצניע תקלות, אני חושב שהגעתי קרוב ככל האפשר בשערי האמת.
כמה מילים על טייסים כמרואיינים.
החבר'ה האלה לא מכבירים מילים.
התעקשתי.
אחרי שניפצתי את מעגל החשדנות הראשון; אחרי שהעמידו אותי למבחנים שונים ומשונים; אחרי שהחליטו שאולי בעצם יש יתרון לאורח שבא מבחוץ, בלי לסמן מטרה, בלי לובי, קשרים קודמים או מחויבויות; אחרי שקראו את 'על בלימה' – אחרי כל זה הם התרצו, ופתחו בפני את שערי החומה הבצורה.
מאז הם לא סתמו את הפה.
גיליתי שהם לא עקביים. תחליטו, אמרתי, הדבר הזה שאתם מטיסים בשמיים הוא מטוס או אווירון? והכחול-כחול זה שמיים או אוויר? ואתם מטפסים או נוסקים?
וגם סנובים.
"פיפר", "פיקל", "סרוטל", "סטיק", "הוט מייק", "בידון", "אוסילציה", "ורטיגו".
מה קרה, בן יהודה לא הגיע לטייסת?
* * *
הספר שלפניכם הוא לא רק "האחת".
בשם שמים אינו רק סיפורם של גברים צעירים בסרבלי טיס וחליפות לחץ.
ואיך אפשר שיהיה.
בין טרשי רמת הגולן וחולות סיני הותיר דור לוחמי 73' את נעוריו וחלומותיו, ובעיקר את חבריו. כמעט 2,600 חיילים.
גם אני הייתי שם. והכעס הפרטי שלי, על חברי שהוקרבו למולך, טילטל ודחף אותי הרחק מעבר ל"זווית האווירית" שאיתה התחלתי – היישר אל חדרי ישיבות הממשלה, המטכ"ל, המודיעין על שלוחותיו השונות, ועדת החוץ והביטחון ושגרירנו בוושינגטון.
רציתי להבין מה בדיוק קרה שם, בקו פרשת המים של החברה הישראלית, במלחמה שאחריה שום דבר כבר לא היה אותו הדבר.
* * *
לרכישה: ברשתות חנויות הספרים המובילות ('צומת ספרים' 'סטימצקי') בכל רחבי הארץ
תגובות אחרונות