שלושים שנה אחרי שגרם לאברהם להכאיב ליצחק בחיתוך ערלתו החליט אלוהים שעדיין לא תמה סאת הסבל של אבי האומה. במבחן נאמנות עליון דרש השוכן במרומים מאברהם המזועזע להקריב לו את יצחק, בנו יחידו, לעולה.
לפני כל דבר אחר עדיין החייל מספר אחד בצבא עם הבחירה, עלה אברהם עם בנו אל המזבח.
סתם צחקתי, אמר אלוהים, רגע לפני שאברהם קשישא הושיט את צוואר יצחק אל המאכלת, והוסיף והסביר שמדובר בהעמדת פנים בלבד, מן בחינה אלוהית שכזאת.
בגיל 175, אחרי שסיים את כל בחינותיו בהצטיינות יתרה, עבר אברהם לעולם אחר, שכולו טוב. במעמד עזיבתו מלמל אלוהים כמה דברי פרידה חרישיים מהאב הראשון ומיד אצה רצה דרכו לחדש את בריתו עם יצחק, בן אברהם, מוכיח לכל שוכני העפר שמאחורי הגלימה השמימית ניצב בעצם גבר־גבר אמיתי והבטחה שלו זאת הבטחה ונדר על אחת כמה וכמה.
יצחק, חקלאי בעל כפות ידיים מיובלות, איש טוב ומסביר פנים, היה הדבר האחרון שמזכיר איש עסקים. או יזם. ולכן, מבוקר עד ערב רק התמיד בעבודתו הסיזיפית, המייגעת – תחזוקת הבארות שחפר אביו. ופה ושם, בשביל שבירת השגרה המשעממת, הוסיף כמה משלו.
בשלב מסוים, ולמורת רוחו המלאה, התברר ליצחק שמשהו מהגנים של אבא דבק בו. גם הוא, כאביו אברהם לפניו, לא מצליח להביא ילדים לאוויר העולם המאובק.
כשהוא בן 60, כבר לא ילד אבל נשוי באושר לרבקה (פרגית צעירה בשנות השלושים), נשאו תפילותיהם המאוחדות פרי – צמד התאומים, יעקב ועשו, הגיח בצווחות מחאה היישר מרחמה של רבקה.
חלפו הימים והילדים הפכו לגברים. יעקב איש אוהלים עדין, רועה צאן. עשו איש שטח שעיר ומסוקס, יודע ציד. באופן טבעי העדיף אבא יצחק את תרומתו המשמעותית יותר של עשו לכלכלת המשפחה והפך אותו לבחירה המועדפת לקבלת הבכורה. מעמד חשוב מאין כמוהו בימים הרחוקים ההם.
לא כך רבקה, אשת יצחק, שהעדיפה את חוכמתו של יעקב על פני סרחון בגדיו ורדידותו של עשו. לילה חשוך אחד כשיצחק כבד הראייה החליט שהגיע הזמן להעביר את הלפיד ולברך את עשו ממשיך דרכו רקמה רבקה, כדרכן של נשים אסרטיביות מקדמת דנא, את המזימה.
היסוסיו לרגע של יצחק, "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו", התאיידו מול גלימת השיער שזרקה רבקה על יעקב שהזכירה ליצחק את עשו בנו הבבון השעיר. יצחק אכן השתכנע והעניק ליעקב את ברכתו – "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ, וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ; וְהָיִיתָ, לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ, לְרִשְׁתְּךָ אֶת-אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם."
כשנודע דבר התרמית לעשו הוא השתולל מזעם. מאוחר מידי. את מה שיצא מפיו כבר לא יכול היה יצחק להשיב. אז הוא ברך גם אותו, על מנת לצאת ידי חובתו, ובין היתר אמר "ועל חרבך תחיה". עשו הנבגד החליט מיד לעשות מעשה כמאמר הברכה ורבקה, בחושיה המחודדים, אמרה ליעקב שטוב יעשה אם יימלט על נפשו, וטובה שעה אחת קודם, וגם לחשה על אוזנו שעדיף לו למצוא מקלט בחרן, אצל אחיה לבן הארמי וגם חפרה לו וטחנה לו על בתו של לבן, רחל, שמסובבת ראשים לכל הגברים בחרן.
הגיע לחרן, פגש את רחל ליד הבאר, נוכח שאימא רבקה לא הגזימה, ויופייה אכן כיופייה של איילה שלוחה עם טליה מושלמת, ובמפגן ראווה גברי גולל בפניה את האבן הכבדה מפי הבאר.
רחל לא נשארה אדישה לקוביות בטנו, ושריריו המשורגים, ומיד התלקח שם סיפור אהבה ממבט ראשון. רגע לפני שהם צעדו יד ביד אל השקיעה נכנס לתמונה לבן הארמי, אבא של רחל, דרעק אמיתי – רמאי, מושחת, נבל, לא משהו להצביע בשבילו.
כמנהג אותם הימים פנה יעקב ללבן וביקש את ידה של רחל בתו, ובתמורה הבטיח להישאר אצלו ולעבוד שבע שנים את צאנו. לבן קלט מיד עד כמה רחוק מוכן יעקב ללכת עבור רחל, הפנים שנקרה בפניו מיזם כלכלי ממדרגה ראשונה ובלילה נטול ירח הגניב הנבל הארמי למיטתו של יעקב את לאה, האחות הפחות מוצלחת של רחל.
עם בוקר התגלתה התרמית אלא שעבור יעקב זה היה לילה אחד מאוחר מידי. לאה, אחרי ש(ככל הנראה) חוותה סדרת אביונות מופלאה מאון חלציו של יעקב לא הייתה מוכנה לוותר על "יעקב הגבר".
לא נורא, אמר לבן, אל תגיד שלא נהנית, עכשיו סיים את שבע השנים שהבטחת לי ובסיומן אני מבטיח לך שתקבל גם את רחל .
התחרטתי, אמר לבן בסיומן של שבע השנים, רק תמורת שבע שנים נוספות תקבל את רחל.
עזה יותר משבע שנים האהבה.
עבד יעקב שבע שנים נוספות אצל לבן ובחלוף 14 שנים מרגע גלילת האבן מפי הבאר, כשמכסת "חובותיו" תמה ונשלמה, ולאה וגם רחל מעבירות אתו את הלילות באוהלו, הוכיח יעקב שהוא יודע למחול ואולי סתם התרגל לחיות לצדו של לבן הנבלה, והמשיך מרצונו לחיות באחוזת חותנו.
בחלוף 20 שנה, בצוותא עם משפחתו המורחבת: שתי נשותיו, שתי פילגשיו (בלהה וזלפה) 11 בנים ובת אחת (דינה), ארזה המשפחה המורחבת את מיטלטליה והחלה את מסעה חזרה לארץ כנען. בדרכם לכנען החליט אלוהים להעמיד את יעקב במבחן ושלח מולו את אחד ממלאכיו שנראה כמו אדם מהיישוב. ב"מועדון קרב" שאולתר בדיונות המדבר הוכיח יעקב למלאך מאיזה חומרים הוא קורץ, הכניע אותו באיפון סוחט קריאות התפעלות מחבורת עורבים חומי עורף שנקרתה למקום והמלאך, נפעם כל כך מיכולתו הספורטיבית של יעקב, מחל על כבודו ברך אותו ושינה את שמו לישראל – "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל".
אלוהים, שמאוחר יותר קבל עדכון מפורט על האירוע מהמלאך, אישר בשמחה את השם החדש. וייקראו צאצאיו של יעקב "בני ישראל".
בהגיעם לארץ כנען הוכיח יעקב לשכניו הספקנים, וצרי העין, שהבעיות הגנטיות של משפחתו פסחו עליו. ובנוסף לאחד עשר בניו ובתו היחידה (הלא נחשבת) הצטרף הבן האחרון, בנימין.
במהלך לידת בנימין נפחה רחל אהובתו את נשמתה ויעקב, הלום צער, קרב אליו, יותר מכל הבנים, את יוסף - בנה הבוגר של רחל. טעות של טירון. או אבא חד הורי. הבנים, שלא היו מוכנים לקבל את הבדלי המעמדות בתוך המשפחה, חטפו ג'ננה והחליטו לרצוח את יוסף. ברגע של חולשה הם נעתרו ליהודה, שהניע אותם מנטילת חיי יוסף והסתפקו במכירתו לשיירת עבדים שעשתה דרכה למצרים.
ממודר מהקנוניה שרקחו בניו, קיבל יעקב את בשורת האיוב שיוסף נטרף על ידי חיית טרף ושקע במרה שחורה.
הימים חולפים ושוב שנה עוברת ותפקוד אותם שוב בצורת קשה ובני יעקב (ישראל) עקרו מכנען השחונה בואכה מצרים הנושבת, הנסמכת על הנילוס הגדול.
ובמצרים הפתעה. יוסף אחיהם שיחק אותה בגדול והנה הוא המשנה למלך מצרים. האחים לא הצליחו לזהות בגביר המוקפד בגלימת הכבוד את אחיהם הקטן אלא שהוא לעומתם זיהה גם זיהה. וזה בדיוק הרגע שגמלה בליבו ההחלטה לסגור אתם את החשבון ומיד האשים אותם בריגול ועצר את שמעון בבית האסורים.
רק באנו הנה לשבור שבר, התחננו בפניו האחים. אנחנו לא מרגלים. בחיאת זקנו של יעקב אבינו ובנימין אחינו הצעיר.
תביאו אלי את בנימין לאימות דבריכם והוכחת חפותכם, ציווה עליהם יוסף.
בלית ברירה הובא בנימין למצרים ויוסף, עדיין בקריזה על מה שעשו לו אחיו, האשים את בנימין בגניבת שווא ואיים לקחת אותו לעבד.
ושוב היה זה יהודה שתפס מנהיגות, נשא נאום רהוט ומרגש, והציע את עצמו לעבד במקום בנימין.
מול פרץ אבירות שכזה לא עמד כוחו של יוסף להתמיד בכעס, ומיד התאפס על עצמו, הפנים שהלך כנראה צעד אחד רחוק מידי וגילה את אוזנם שהוא בעצם יוסף, האח האבוד.
יעקב, שעודכן בנפלאות הטלנובלה המצרית, ביקש אישור מאלוהים להתאחד במצרים עם כל בני משפחתו. ההסכמה ניתנה ויעקב עזב את ארץ כנען, התאחד עם משפחתו שכבר כללה בשלב זה כ-70 איש ואישה טף וטפה, התרשם עמוקות מתפארת יוסף בנו, ניפגש עם צאצאיו (אפרים ומנשה) והוסיף להם חלק בברכת ירושת הארץ.
יום בהיר אחד כשיעקב, נכדו של אברהם, התחיל לפקפק בהבטחות שנתן הקב"ה לסבו, שהרי עובדה הם כולם כאן במצרים, הרחק מארץ הבחירה, קלט אותו אלוהים, ומכיוון שהיה במצב רוח נדיב במיוחד החליט להתעלם מסימני השאלה המקוממים וללכת אתו בטוב, ושעל כן הצהיל את רוחו של האב השלישי באמירה – "והיה זרעך כאפר הארץ ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה".
תגובות אחרונות