כל עוד היה יוסף המשנה למלך מצרים התנהלו חיי בני ישראל על מי מנוחות. מותו של יוסף והכתרת פרעה, מלך מצרים "אשר לא ידע את יוסף", בישרו את סיום תור הזהב למשפחת יעקב המורחבת.
בן לילה מצאו עצמם בני ישראל עבדים נרצעים למלך החדש שמירר את חייהם מצאת החמה ועד צאת הנשמה. כשכבר נראה היה שרע יותר לא יכול להיות הוציא פרעה גזירה חדשה: "כל בן הילוד היאורה תשליכוהו".
שלושה חודשים הוסתר התינוק משה, בן יוכבד ועמרם הלוי, בביתם הדל, מתחמק מצו הצורר פרעה. כשבלשי המלך הלכו וקרבו למקלט הסתרים שהוכן עבור משה ינוקא הפנימה יוכבד שכלו כל הקצין, הניחה את בנה הפעוט בתיבת גומא זעירה, השיקה אותה בתוך סבך צמחית המים של נהר הנילוס ובעיקר ייחלה לחסדי שמיים.
יש אלוהים.
בת פרעה, שיצאה לחילוץ עצמות מלכותי לאורך הנהר, שמעה פעיות תינוק מתוך הסבך מצאה את משה בתיבה, ומיד נכמרו רחמיה עליו והיא מיהרה לאמצו אל חיקה המלא כל הדרך לחדרה בארמון.
תוך מספר שנים הפך משה, השייט הפעוט מתיבת הגומא, לגבר צעיר וכריזמטי, בעל יכולות חיזוי עתיד מופלאות ועשיית קסמים בסגנון אורי גלר, וכך קרה שעוד לפני שמישהו בסביבתו הקרובה של המלך הספיק לומר "ג'ק רובינזון" וכבר הפך משה השרמנטי לחביב המלך והיחיד הלוחש באוזנו.
במהלך שהותו בארמון, באקראי לחלוטין, גילה משה את קשריו לבני ישראל, ומיד דיבר על ליבו של פרעה שיוותר על מיזם בניית הפירמידות לעתיד לבא, ישחרר את בני ישראל מחיי העבדות שהועיד להם ויאפשר להם לצאת ממצרים ולשוב אל הארץ המובטחת, אותה עזבו. אותה הבטיח להם אלוהיהם.
לא בא לי, התריס מולו פרעה.
טעות.
עשר מכות לא סימפטיות בעליל הונחתו על מצרים בגין סרבנותו של פרעה, זעמו של משה, ובעיקר חרון יד אלוהים. בסיום המכה העשירית עשו את דרכם שרידי בני ישראל בואכה ים סוף חצו אותו בחרבה והתחילו במסע ארוך אל שערי הארץ המובטחת.
פחות מחודשיים מרגע יציאת מצרים נאספו בני ישראל כ ו ל ם למרגלות הר סיני וזה היה הרגע שאלוהים החליט לתת להם בראש. במופע פירוטכניקה מדהים של להבות אש, תמרות עשן, ברקים, רעמים ותרועות שופר ובאמצעות מיתרי קולו של משה, שליחו עלי אדמה, העביר להם אבינו שבשמיים את עיקרי החוקים במערכת היחסים המורכבת בינהם.
אחרי החיל והרעדה הראשוני שאחזו בעם העבדים, שמעולם קודם לכן לא חווה כדבר הזה, עדכן אותם משה שהוא עומד לטפס אל ראשו של ההר התלול על מנת להביא להם, במהרה בימינו, את רשימת החוקים, והפעם כתובים שחור על גבי חרס, לשימושם התכוף בעתיד. חלפו 40 ימים ומשה בושש לחזור.
הלך עלינו, אמרו המוני בני ישראל. משה אכל אותה מאיזה חיית טרף. נחש זדוני. או סתם בור שמעד לתוכו. חלק מהם אפילו הצהיר שזהו זה, נמאס מסיפורי השכינה האלוהית. והיו גם כאלה שטענו שהמופע האור קולי עשה אומנם הרבה רעש וצלצולים אבל בתכל'ס לא היו בו מסרים עמוקים.
כך או כך, בצר להם הם פנו לאהרון, אחי משה, ובקשו שימצא להם, ומהר, תחליף למשה – משהו שניתן למישוש. ועדיף עם הרבה יותר פוזה עליו. בעבודה משותפת, בניצוחו של אהרן הם בנו את "עגל הזהב". אלא שכמו בכל סרט מתח טוב בדיוק כשסיימו נראה משה עושה את צעדיו האחרונים במורד הר סיני. ויראה משה את עגל הזהב ויתעצבן. מה זה התעצבן. רתח. יש אומרים שסילוני קיטור נראו פורצים מאוזניו.
כשנרגע ניפץ משה את לוחות ברית, הרג את 3,000 נושאי האשמה העיקריים, המתין עד שהרוחות נרגעו והצעיד אותם שוב בכיוון הארץ המובטחת.
40 שנה הוליכו אותם אלוהים, ומשה שליחו, במדבר, במסע שיכול היה להסתיים תוך פחות משנה. טוב אעשה, הרהר עם עצמו הקדוש ברוך הוא על כס הכבוד, אם אחליף את דור העבדים בדור חדש של בני חורין. דור העבדים של מצרים, זה שלא ידע חירות מהי, ייאסף אל אבותיו, ודור חדש, נטול מרקם עבדות בנפשו ובגופו, הוא זה שיגיע אל כנען, הארץ המובטחת.
במסעם הארוך והמתיש במדבר, טרח משה על מסעות הסברה תכופים לאספסוף העבדים שאתו. שוב ושוב הזכיר להם שהחשוב מכל היא הידיעה שיש רק אלוהים אחד. אבינו שבשמיים. ההוא שנגלה לו מהסנה הבוער. שעשה שפטים במצרים. שבאמצעותו יצאו מים מהסלע שהביא להם מזון כשר בכמויות מסחריות. שהבטיח את ארץ כנען לאבותינו. שנתן את התורה במעמד הר סיני.
לא קלה היתה פעילותו הציבורית של משה. מילא נאומים נמלצים כשאתה מסובין על ספה רכה עם ראש אייל מסתובב על האש ומי מעין זכים ניגרים בכד החרס. אלא שהנדודים במדבר היו גיהנום אחד גדול. היה להם חם. והיה להם קר. והם היו רעבים. וצמאים. ובעיקר נמאס להם מהנדודים הבלתי פוסקים, בלי לראות את האור בקצה המדבר.
אחרי מסע מפרך בן 40 שנה הם הגיעו אל מפתן הארץ המובטחת ואחד אלוהינו, בצעד מנהיגותי בולט, אך חסר חמלה אנושית, החליט שמשה עשה את שלו ומשה יכול ללכת.
בעצם להישאר במקומו.
הגיע הרגע לפנות את הזירה קבע אלוהים. משה השיל מהאספסוף הזה את חבלי העבדות, הפך אותם לעם סגולה המאמין באל אחד, מקיים את חוקתו ומוכן להיאבק על מקומו בארץ הבחירה.
אלא שלמאבק עצמו, למלחמות ולאתגרים הניצבים לפתחם בארץ כנען צריך מישהו צעיר יותר.
משה נפח את נשמתו מול שערי הארץ המובטחת ויהושע בן נון, גדול מצביאי השטח שעמדו לרשות בני ישראל, קיבל את המינוי להוביל את העם לארץ כנען, זאת שהובטחה להם על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו 500 שנה קודם לכן.
יהושע הלך על זה ומצא שבדרכם להפוך לאדוני הארץ – לעשות את ארץ כנען לביתם של בני ישראל, עם האלוהים – לא נותרה ברירה בידיו אלא להכרית את 31 עממי הארץ, שמשום מה לא שמעו על אלוהים ולא היו מוכנים לוותר על נחלתם.
עוד טרם יבשו נהרות הדם שגבו המלחמות בגויי הארץ וכבר החלו הסכסוכים הפנימיים.
מההתחלה לא ניתן היה לקיים חיי הרמוניה ותמימות דעים בארצו של עם הבחירה. דעתנות, עקשנות, משחקי אגו, חוסר סובלנות לדעות שונות, כל אלו גרמו מהר מאוד לבני ישראל לריב במקום להתלכד. קודם כל הם ניסו לשים עליהם שופטים שלא השכילו לאחד אותם ובעיקר הדגישו את ההבדלים בין השבטים השונים. אחר כך הם מאסו בהם והחליטו שהגיע הזמן להיות עם אחד, לא מפולג, ולכן המליכו עליהם מלכים.
פחות ממאה שנה התקיימה "הממלכה המאוחדת" – שהוקמה, לפני כ-3100 שנה, ממש כאן, על ידי שאול בן קיש, בחור צנוע, יפה תואר שהלך לחפש אתונות ונגרר אל כס המלוכה. אחרי שאול בא דוד, שהיטיב לנגן בכינור, ללחום ולנאוף, כבש את ירושלים משבט היבוסי וקבע אותה כבירת הממלכה המאוחדת. אחריו היה זה שלמה, החכם מכל אדם, בנו השני של דוד מבת שבע היפהפייה הנואפת, שהרחיב את גבולות הממלכה הכי־הכי ובנה את בית המקדש הראשון.
בערך בשנת 930 לפנה"ס מצא עצמו רחבעם, בנו של שלמה, מטה אוזן קשבת לעצות יועציו הטיפשים שהמליצו לו להכביד את עול המיסים על העם. רחבעם לא היסס לרגע ומיהר להוציא הודעה לתקשורת: "אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם; אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים".
העם לא פראייר. מרד גדול הוכרז ברחבי הממלכה הגדולה. רק יהודה ובנימין, רובם נצר לבית דוד, נותרו נאמנים לרחבעם בעוד כל היתר התנתקו ממנו, התמקמו באזור הצפוני של ארץ כנען (הרי שומרון של היום), קבעו את שכם, ואחר כך את שומרון, כבירתם את ירבעם בן נבט למלכם והפכו ל"ממלכת ישראל".
בחלקה הדרומי של ארץ כנען (מה שאנו מכנים היום הרי יהודה) נותרו השבטים יהודה הגדול ובנימין הקטן. "ממלכת יהודה" וירושלים בירתם.
זה היה הרגע ש"כלבי הדם" שגבולותיהם נשקו לממלכות ישראל ויהודה, הריחו הזדמנות.
תוך 450 שנה לערך השתנתה תמונת המצב בארץ הבחירה באופן קיצוני. בהתחלה היו אלה האשורים שבין השנים 722-733 לפנה"ס, באמצעות שלשה מלכים מנוולים: תיגלת פילאסר ה-3, שלמנאסר ה-5 וסרגון, השמידו את ממלכת ישראל והגלו את עשרת שבטי הממלכה לרחבי האימפריה האשורית.
זה המשיך עם ממלכת יהודה, זאת שקלטה לתוכה גם פליטים מממלכת ישראל הכבושה וההרוסה. הכוח החדש באזור, הבבלים, נטשו עיניים לממלכה הדרומית ובשנת 586 סיים מנוול אחר, המלך נבוכדנאצר השני, את כיבוש ממלכת יהודה, תוך החרבת בית המקדש הראשון בירושלים והגליית שארית הפליטה אל נהרות בבל.
סיכום עד כאן. מסתבר שהמון דם נשפך בארץ הבחירה הקטנה והמסוכסכת הזאת, עוד הרבה לפני שרועי בכורי החייל ואורן הנסיך התיכוניסט הגיחו לאוויר העולם. אפילו "סבא שמחה", אבא שלי היקר לי כל כך, הגיח לאוויר העולם כמעט 3300 שנה אחרי הקרבות הראשונים לכיבוש הארץ מבית מדרשו של יהושע בן נון.
אני בהחלט מבין את הכנענים, היבוסים, החיתים, האדומים, האמורים, המואבים ואפילו העמלקים, שלא חיבבו את הרעיון שיום בהיר אחד נחת באזורם עם אחר, שונה כל כך, שלא שם קצוץ על צלמים ופסלים והאמין, שומו שמיים באל אחד ויחיד. ריבונו של עולם. הקדוש ברוך הוא.
אף אחד מהם לא רצה לוותר על נחלתו. בצדק. המיקום האסטרטגי שאלוהים בחר עבור עם הבחירה היה ראוי לכל שבח – על פתחו של הים התיכון, בצנטרום של שיירות מסחר יבשתיות וימיות בין מזרח ומערב עם משבי בריזה מרעננים כל ימות השנה.
אלא שהחל מהמאה השמינית לפני הספירה כבר לא יכלו רבים מצאצאיהם של "בני ישראל" להתענג על משבי הבריזה. חלקם, שבטי ישראל, נפוצו לכל עבר בארצות האימפריה האשורית ואחרים, יהודה ובנימין, ישבו על נהרות בבל ובכו מרה, בזכרם את ציון, הבטיחו שלשונם תדבק לחיכם אם לא יעלו את ירושלים על ראש שמחתם. ובעיקר ציפו לנס.
תגובות אחרונות