בעקבות מרד בר־כוכבא הצטמק מספר יושבי ארץ היהודים מ-960 ל-300 אלף בלבד.
אלה שנותרו מצאו את הדרך להמשיך ולקיים את אמונתם באמצעות חיזוק מוסד בית הכנסת (שהוקם כבר במהלך גלות בבל כדוגמה מיניאטורית, "מקדש המעט", לבית המקדש).
לצד ליבת העניין שלשמו הוקם בית הכנסת – שמירת המסורת, תפילה ולימוד התורה – עשו יהודי "סוריה-פלשתינה" או בקיצור "פלשתינה" (ולשעבר "יהודה"), בחירות ומחוות אנושיות בעניינים שאינם קשורים בסדר התפילות ופתחו חלון הזדמנויות ל"מתקשים" בקהילה באמצעות עזרה הדדית וצדקה.
באותה תקופה, שלאחר חורבן הבית השני וחיסול מרד בר כוכבא, חוזקו מרכזי היישוב שנדדו (בעיקר) לגליל, התחזקה התורה שבעל פה (המשנה) והוקמו שני מרכזי עיון והגות ענקיים – האחד בישראל, השני בבבל – בהם נכתבו התלמוד הירושלמי והבבלי (גמרא) שהיו בעצם סדרת מאמרי הגות, פרשנות ועיון שהיטיבו, העצימו ושדרגו את חוכמת המשנה.
כל אותו זמן המשיכו כמיליון יהודים, שגלו מארצם ופוזרו ברחבי אסיה אפריקה ואירופה, לשמור את דתם, מנהגיהם ומסורתם. מי בגלוי. מי בסתר.
ולפיד האמונה היהודית המשיך והפיץ אור נגוהות מדור לדור.
במאה השביעית לספירה הגיעו לשערי "פלשתינה" שבטים נודדים מחצי האי ערב, מונעים בכוח אמונתם באללה (השם הערבי לאל יחיד, בורא עולם, כמו של היהודים), מוחמד שליחו (יתום בן העיר מכה בחצי האי ערב ומייסד "מיזם אללה"), דת האסלאם (הדרך להפוך למאמין – התמסרות וכניעה מוחלטת לציוויו של אללה) והקוראן (הפרקטיקה של דת האסלאם – אסופת האמירות והציוויים של אללה לבני האנוש. ספר הקודש המוסלמי בו מקובצת החוכמה כולה).
במהלך הכיבוש המוסלמי נותרו בארץ ישראל 175 אלף יהודים בלבד, כמחצית היישובים ננטשו, ואלה שנותרו המשיכו לעבד אדמתם, לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו, לאחוז באמונתם ולפקוד את בתי הכנסת המועטים שנותרו על תילם.
בסוף המאה ה-11, בתמיכת מוסד האפיפיורות הנוצרי, קמה תנועה דתית־לאומית באירופה, ששמה לה כמטרה לשחרר מידי הכובש המוסלמי את כנסיית הקבר הקדוש ובה לפי אמונתם נצלב, נקבר והתעורר לתחייה ישו משיחם. תרועת המלחמה של "מסעי הצלב" הדהדה בכל רחבי אירופה.
בדרכם לארץ הקודש (להלן "פלשתינה" לפי השם הדווקאי שהעניקו לה הרומאים), אלצו הצלבנים את יהודי קהילות אירופה (בהן חיו חלק נכבד מפליטי המרד הגדול ומרד בר־כוכבא) להמיר את דתם. רבים המירו. רבים יותר העדיפו למות על קידוש השם. נהרות של דם יהודי אנגליה, צרפת, גרמניה ואיטליה הציפו את שכונות מגוריהם.
מונעים מסיפורי הזוועה הכרוכים במסעות השמד של הצלבנים באירופה נמלטו יהודים ומוסלמים רבים מארץ ישראל. אלה שנותרו, יהודים ומוסלמים כאחד, לחמו כתף אל כתף כנגד הצלבנים. כך בירושלים. כך בחיפה. כך בקיסריה. חוקר תולדות הצלבנים הפרופסור יהושע פראוור כותב: "המוסלמים והיהודים נסוגו לעבר הר-הבית, שם חשבו, כנראה, להיערך להתגוננות אחרונה. אולם עם ניפוץ התקווה נתרכזו בני הקהילה בבית-הכנסת לזעוק לאביהם שבשמים. הצלבנים סגרום ושרפום חיים בתוכו. החרב המתהפכת כילתה את חמתה בכל אלה שנסוגו ברחובות-העיר הצרים להר-הבית… יומיים השתוללו הצלבנים בעיר וערכו טבח שלא היה כמוהו מאז ההרג הרב שעשו הרומאים ביהודים, אלף שנה לפני כן… רוב תושבי ירושלים נרצחו תוך שלושה ימים באש ובחרב. מיעוטם נתפסו על ידי הכובשים הצלבנים ונמכרו לעבדות".
הממלוכים, שליטים מוסלמים ממוצא שאינו ערבי, כבשו את הארץ מידי הצלבנים בין השנים 1260-1271 ושלטו בה עד 1517. בתחילת התקופה הממלוכית, כסימן מעיד לרצחנות הצלבנית נותרו ב"פלשתינה" אלפיים יהודים בלבד שהתרכזו בערים ירושלים, צפת, חברון ועזה ובמספר כפרים קטנים.
בתקופה הממלוכית הכפיל היישוב היהודי את אוכלוסייתו – 5000 תושבים שעסקו בעיקר במסחר, תעשייה, צביעת בדים, טחינת קמח וייצור יין ו…יזמים יהודים שגילו ש"הטיול אחרי צבא" באותם הימים, העלייה לרגל למקומות הקדושים בארץ ישראל/פלשתינה, הוא מקור פרנסה נאה לחצוב בו ובן לילה הפכו למורי דרך לעת מצוא,
בתקופה הממלוכית היטיב השלטון המרכזי עם תושבי הארץ הספורים, ראה בהם בני חסות עליהם יש להגן על פי חוקי הקוראן, וכך עשה כל אימת שאספסוף מוסלמי מקומי ניסה לעשות בהם שפטים.
ומפעם לפעם הם ניסו. סתם כך בשביל הקטע.
עד תחילת השלטון העותמני בשנת 1517 נעשו ניסיונות עלייה ספורים לארץ ישראל. העיקרי מתוכם נעשה בתחילת המאה ה-13, עת עלו ובאו בשעריה מאות תלמידי חכמים.
מפעם לפעם היו עוברים "שליחי מצווה" בין הקהילות היהודיות באירופה ובאסיה עושים נפשות לרעיון העלייה ואוספים כסף לחיזוק היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל.
ועדיין רוב רובו של היישוב היהודי, כמיליון נפש, נותר בגולה, הרחק מארץ האבות.
היו סיבות מקלות לצמצום מימדי העלייה: צו איסור רכישת קרקעות היה אחד המכשולים העיקריים שהוערמו בדרכם של שבי ציון "המודרניים". ערוצי תחבורה פרימיטיביים (בעלי חיים), פרנסה (לא מובטחת), עוינות יושבי הארץ. לא בדיוק מתכון מעודד עלייה.
רגע לפני זריחת המאה ה-19 מנתה קהילת "היישוב הישן" בארץ ישראל 7,000 נפשות, שהמשיכו להתפלל לקדוש ברוך הוא בין כתלי בתי הכנסת בארבע ערי הקודש: צפת, טבריה, ירושלים וחברון.
בשנת 1799, רגע לפני החלפת הקידומת, ומיד לאחר נסיגת צבאו של נפוליון בונפרטה מארץ ישראל, השתדלה שארית הפליטה היהודית בארץ הקודש להסתדר בטוב עם יושביה הלא יהודים.
לא הצליח להם.
בשנת 1830 נכבשה "פלשתינה" על ידי המשנה למלך מצרים מוחמד עלי. ארבע שנים אחר כך הוא הוציא צו מלכותי ולפיו – מרגע זה ואילך מושתת חובת גיוס חובה לצבאו על האוכלוסייה המוסלמית המקומית. בקריזה הכללית שאחזה בפלאחים, ערביי ישראל, הם מצאו את השעיר לעזאזל הטבעי. היישוב היהודי, חסר הישע. אז מה אם הוא נטול קשר ישיר, או עקיף, לגזירה שנפלה עליהם.
יאללה בלגאן.
ב–19 במאי 1834 פשטו קבוצות חמושות של מוסלמים על ירושלים והחלו לבזוז את הקהילה היהודית.
ב-15 ביוני 1834, בהמשכו של גל הלאומנות ושנאת היהודים, הותקף היישוב היהודי בצפת. ציטוט מויקיפדיה: "ערבים חגורי חרבות ורמחים עלו מכפרי הסביבה, מלווים בהמון מוסלמי מאנשי העיר, ופשטו על בתי הקהילה היהודית… המקומות הקדושים הושחתו וטומאו. מהתפילין עשו הפורעים רצועות לשקים ולסוסיהם, מהטליתות אבנטים ומהקלף של ספרי התורה עשו נעליים. בבית המדרש של הפרושים הוכו באכזריות זקנים וזקנות שחיפשו שם מקלט ובאחד מבתי הכנסת נאנסו נשים יהודיות על קרעי ספרי תורה…חלק מהרבנים, בהם אברהם דב אוירבך מאבריטש וישראל משקלוב, נשבו עבור כופר. בית הדפוס של ישראל ב"ק נהרס והספרים שנמצאו בו הושחתו. ניסיונות התגוננות סוכלו באכזריות. באחד הבתים בו ניסתה קבוצת יהודים להתבצר נורו שני מגניו והנשים בתוכו נאנסו".
ב-4 ביולי 1838 החליטו פורעים דרוזים שארבע שנות שקט זה די והותר עבור יהודי צפת והגיע העת להשלים את המלאכה. תוך 24 שעות הם יצאו ובאו בין בתי היהודים כשהם שודדים, בוזזים מענים רודפים ומכים בחרב את אלה שהעזו לנוס על נפשם.
ותשקוט הארץ.
וימשיכו מתי מעט יהודי ארץ ישראל להאמין בדו קיום בשלום עם השכנים המוסלמים ובאהבת לרעך כמוך וינודו בראשם ויאמרו זה לזה – לא טוב מה שקרה לנו. אבל אין זה סימן לבאות. בסך הכל נפלנו קורבן להשתגעות רגעית של בני דודינו. לא שום דבר שמצביע על תופעה ודפוס פעולה. ומכיוון שכך אין מה לדאוג. הכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר.
תגובות אחרונות