ב-12 בדצמבר 73, טרם הוקמה הוועדה ההיא, טרם התפטרו האחראים למחדל, טרם הופרדו הכוחות, טרם ירה בקמן בכל מה שנקרה בדרכו, יוצא מסמך של מודיעין פיקוד צפון ובו פירוט אבדות הסורים במלחמה. מעולם לא היה מצבנו טוב יותר. מול 3,000 חיילים, 1,000 אזרחים, 1,150 טנקים, 400 נגמ"שים, 400 קני ארטילריה שמאבדים הסורים, סופג הצד הישראלי מכה קלה יחסית - 772 הרוגים ו-250 טנקים פגועים. בין ההרוגים 79 חללי חטיבת הקו הסדירה 188.
" רק 79 הרוגים? יצאתם בזול מול מה שעברתם. ובכלל, יש כאלה שחטפו יותר קשה מכם".
אופטימים כדרכם של צעירים, למראית עין עדיין בריאים בנפשם, נאחזים חיילי 188 כטובע בקש המילולי, מישרים מבט לחזית, מנסים לחיייך מול עתיד טוב יותר אותו מבטיחים להם המצביאים מחדריהם הממוזגים באולימפוס שבקריה וחוזרים אל שגרת האימונים והטיפולים. שהרי השריון נוע ינוע.
בקמן ואיילנד, עתיר ושיר-און, קיימו ויכין, בטוחים שאו-טו-טו הכל מאחוריהם. מלחמה? כמו אימונים: קשה, נגמר, ממשיכים הלאה. והנה כבר האזרחות מציצה בשער והיא בוודאי האחות הרחמנייה שתאפשר להם להטביע, אולי לאטום, את הקולות והמראות.
היא לא.
שנים רבות מאז אותו יום שבו נהרג יוני וודק ברחובות קוניטרה, היה שמוליק יכין מגיע בחלומו בדיוק לשם, לרחובות קוניטרה החרבה והדוממת, נוסע בין שלדות מפויחות של טנקים סוריים ולפתע הן מתעוררות ונוסעות אחריו בשקט מבעית. ובעוד הוא מצפה לפגז שיכה בו היה מתעורר. לילה בלילו. שנים רבות.
שנים רבות מאז אותו יום לקח דוד איילנד קורס ערב לציור במכון אבני. אתה לא יכול להרוג נשמה של אמן גם אם היא פצועה למדי. באחד מאותם שעורים למד על זרם אמנותי שעושה שימוש בטכניקות ומוטיבים ילדותיים כדי להעביר מסר קשה של בוגר המודע לעצמו.
"תרגלו בבקשה ציור כזה", אמר להם המורה.
על רקע כחול, בהיר ואופטימי, צייר איילנד רכבת שבקרון הראשון שלה יושב דובון צעצוע, בשני לב אדום ובשלישי דגל ישראל מתנופף בגאון. הכותרת הייתה 'הנה באה הרכבת'.
על החתום: דוד כתה ב' 2. כעבור יומיים הוסיף ציור נוסף: על רקע אפור עכור הוא צייר את הדובי כשזרועותיו תלושות, אחד מכפתורי עיניו חסרה והכותרת הייתה: 'הנה שבה הרכבת.' על החתום: "סג"מ דוד איילנד. פלוגה א' גדוד 53, חטיבה 188".
36 שנים אחרי המלחמה ההיא הם בנו בתים, הקימו משפחות, הולידו ילדים, הצמיחו נכדים, עשו עסקים, רקמו אהבות, הגשימו חלומות. ועדיין, זאת המלחמה שם ברקע. צל עקשן, שחור וכבד שמסרב להתנתק.
36 שנים מאז שאבדה תמימותם, מאז שאבדו את האמונה בצדקת הדרך, הם עדיין לא מוצאים מנוחה לנפשם.
אצל חלקם אלה הלילות המסויטים, חוסר השקט של אחרים לא מאפשר להם להתמיד בעבודה קבועה, וישנם אלה שהסובבים אותם לא מבינים מאיפה נדבקות אליהם התפרצויות הכעס והזעם, והציניקנים שלא מאמינים לאף אחד שתווית ממסד דבוקה אליו ואלה שלא מסוגלים בשום פנים ואופן להתאהב כי אהבה זה קשר והם מבועתים מהמחשבה מה יקרה אם הקשר יתנתק ויחרוך שוב את נפשם שהרי בצלקת שהגלידה שם בליבם אין מקום לעוד שבר של סיפור אהבה נכזבת, כמו זאת שהיתה להם לפני המון שנים, עם המדינה שככה בגדה בהם.
ואצל כולם יום הכיפורים. שנה בשנה, 36 כאלה כבר עברו מאז.
"אבא", היו אומרים בניהם הצעירים שנולדו אחרי המלחמה, "למה תמיד אתה בוכה ביום כיפורים?"
ודוד איילנד, כמו ניר עתיר, כמו מוטי עמיר, כמו אביב שיר-און, כמו כל יתר האבות שהצליחו איכשהו להיוותר בחיים ולספר את סיפורם, היו רק מטיבים את כיסוי השמיכה על ילדם השואל ועונים "זה בגלל משהו רחוק מאוד ילד שלי, משהו מלפני המון שנים".
והילדים, כל הילדים, היו שואלים – "אבא אתה עוד כל כך עצוב בגלל משהו מלפני כל כך הרבה שנים?"
זכיתי כמו רבים לפני ואחרי להיות חלק מ 188 חוויתי הרבה חוויות נעימות כמו גם מתסכלות כמו גם איבוד חברים השתתפנו אני וחברים במלחמת לבנון הראשונה בפקודם של מאיר דגן כמח"ט ועמירם לוין כמג"ד והמורדת של לוחמי כיפור הלכה ליפני המחנה כל פעם. יצא לי פעם לשוחח עם ניר עתיר על המלחמה ההיא וכן ההרגשה היא שהם עדיין בקו עמדות כי לא קיבלו הוראה אחרת יהי זיכרו של אלה שלא שבו ברוך ותחזק ידי הנותרים
לפני כשנתיים קראתי את הספר על בלימה בנשימה עצורה. חלק לא קטן מן הדמויות בספר מוכרות לי.
שוחחתי עם חברים שהיו שם. התברר לי כי אכן ההרגשה היא כי "הלוחמים עדיין לא ירדו מהרפות".
יישר כוח למחבר שהיטיב לספר את סיפורה של החטיבה.