רותם שני – אגדה בחייו ובמותו

לצידם של מאיר הר ציון וירמי מהצנחנים, ליד גוליבר ולדיזינסקי, יד ביד עם כל האגדות הוותיקות – צמחה לה בשנים האחרונות אגדה חדשה.

צה"ל לא ממהר להצמיח מיתוסים – בטח לא על חייליו שעדיין בחיים. יש יוצאים מהכלל. רותם שני קראו לו. רותם היה דמות מהאגדות. מיטב הנוער היה מוכן ללכת אחריו באש ובמים. שמו נישא בפי חייליו ומפקדיו, עטוף בזרי תהילה השמורים לטובים ביותר. מסביב למדורה, בחדרי אוכל קיבוציים, במסדרונות היחידות המובחרות -  רותם היה שם, בכל שיחת גברים בחאקי ותמיד מלווה בגלי הערצה. לא בכדי. עוד כנער הוא היה מיוחד במינו. כגבר הוא כבר היה מדהים – עם איכויות נדירות, זן שהולך ונעלם.

והוא נעלם לנו.

ב-31 באוקטובר 2001 רותם נהרג, בהתהפכות אופנוע עליו רכב בשבילי הנגב. בן 32 היה במותו.
נשארנו המומים, כואבים, מתגעגעים, לא מסוגלים לשכוח.

נדמה לי שזה היה קיץ 2001, כשפגשתי את רותם שני ואמיר אנגל בנחל אמציה, רכונים זה לצדו של זה, בקבינה של רכב מבצעי.

כרגיל היו שם חיבוקים וטפיחות על השכם ואחר כך, בפעם המי יודע כמה, האזנתי ל"משנתו המדינית" של אמיר על "המדיינים" (צוררים). בסיומה, כמו תמיד, נחשפתי לקביעתו הנחרצת שהגיע הזמן להפוך לעם של "גיבורים".

ממש לפני שנפרדנו, אמיר הבחין בסימן שאלה מכיווני ולחש באוזני "רותם נמצא אתי  בברכת "היחידה" – הוא אמור להשתבץ באחת הפעילויות הקרובות".

נפרדנו. חשבתי על שניהם: אמיר, אגדה בפני עצמה, מוחזק על ידי רבים כנושא הלפיד של "היחידה", בכל הקשור לכלי רכב מבצעיים. ורותם? כמו תמיד אחרי פגישותיי אתו ב-15 השנים האחרונות, הרגשתי בר מזל: זרעי המצוינות שלו, אלו שנטעו על ידי פטר ואורה הוריו, התגלו לי עוד טרם עטה עליו את מדי החאקי – שנים אחדות לפני שהחל להלך קסם על עדת מעריציו בצבא.

התבוננתי בהם נעלמים בשובל אבק במעלה הנחל. שני "גיבורים". שתי אגדות. בחלומותיי השחורים ביותר לא יכולתי לדמיין כי זאת תהיה פגישתי האחרונה עם רותם.

*             *              *

שילובו של רותם לעשייה ב"יחידה", כפי שהתגלה לי על ידי אמיר בנחל אמציה, בתוספת יחסי החברות הייחודיים שהתפתחו בינו ובין רותם, שני אלו מעידים יותר מכל על איכויות הגבר מעין יהב.

לא התפלאתי.

מאחורי התקדים "ההיסטורי" של שילוב מישהו חיצוני בעשיית היחידתית ניצב גבר יוצא דופן, מעל ומעבר לכל קנה מידה מוכר.  "תואם" הר-ציון ראיתי בו. גרסה משופרת של שנות ה-2000.

זה התחיל קודם. שובל המעריצים של רותם שני בצבא "הרגיל" הלך והתעצם, ככל שהתארך שירותו הצבאי. עלילותיו סופרו בהערצה מסביב למדורות, באולמות האוכל של הקיבוצים, ובחדרי חדרים.

המיתוס נבנה מרגע התמנותו למפקדה של סיירת אוגדת הגבול המערבי (סיירת חדשה שהוקמה ונתפרה לא מעט סביב מידותיו) והלך ותפח ככל שהנער בגר והוסיף עוד נדבכים לשירותו הצבאי: מפקד הניוד של סיירת מובחרת, מפקד ניוד חטיבתי (החטיבה אליה כפופה הסיירת), מפקד ניוד אוגדת העל הצה"לית. השמיים נראו הגבול. זה היה רק עניין של זמן ו"עלילות רותם" הגיעו גם למסדרונות "היחידה". מובילי הניוד שם הסתקרנו והחליטו לבדוק האם יש כיסוי לשמועות. אמיר אנגל, סלע הר-ציון, וורנר שווגלר העבירו אותו תחת המסננת שלהם. רותם, באיכויותיו הנדירות, הצליח להלך קסמים גם על הטובים שבטובים. את "מבחנם" הוא עבר בציון "מעולה".

תוך זמן קצר נעשה רותם לאחד מיקירי "היחידה". אחד משלהם. לוחמי "היחידה", שמעולם לא ששו לשתף אחרים בחוויותיהם, בטח לא בעשייתם, חשפו בפניו, באופן יוצא דופן, תקדימי, חלק מפעילויותיהם – תמכו ועזרו לו ככל שרק התבקשו.

*             *              *

בכל אותן שנים היינו נפגשים באקראי, פה ושם בארץ ישראל. זכורות לי פגישות במעלה עצמאות בירידה למכתש רמון, בחולות נחל סכר, בנחל פארן. אחת מהן זכורה לי במיוחד. תחילת 1994. רותם עם טנדר טויוטה ודפי לצידו, במסע ברמת הגולן, בעקבות אחד ממסלולי ספר הטיולים הראשון שלי, שנמצא ממש בשלבי הסיום שלו. אני עם האופנוע. רותם מתנהל בעצלתיים, משתדל לא להקפיץ את דפי, חולף על פני מעברי המים הגועשים: בטיחה, שוח, ג'ילבון, כאילו ולא היו דברים מעולם. בין לבין הוא מתבונן בי ובאופנוע ואני מרגיש איך נפשו יוצאת לימים ההם, כשעוד היה נער, כשהגיע אלי, כשהכרנו, כשטענתי, בלי ידיעתו כמובן, ש"הנער הזה הוא אחד למליון". לא סתם אמרתי.

קיץ 1986. למשרד "נאות הכיכר – טיולי סיני" , הממוקם ברחובה הראשי של אילת, נכנס נער כבן 17. גבוה, רזה, יחף, שיער פחם מקורזל, עיניים כהות, מבט ממוקד.

"שלום, אתה אולי אבי ברקאי?" הוא מתבונן בי קצת חוקר, קצת מבויש.

"כן זה אני".

"אתה אולי לא זוכר, אבל פגשתי אותך בשחרות. אפשר להצטרף אליך לטיולים בשטח על אופנוע?"

אני מתבונן בו. משהו בביטחון העצמי של הנער, המהול בקורטוב ביישנות מוצא חן בעיני – "כן אפשר".

"אני מוציא לספי (הנגבי, מנהל אתר רוכבי הגמלים בשחרות) טיולי גמלים. אם בא לך, אתה מוזמן להצטרף".

"תודה, בכיף". הוא נשאר במשרד, משוטט בין התמונות, ממתין לי. יש לו זמן. באתנחתאות שבין לקוח אחד למשנהו אני מוצא שזה כיף לדבר אתו, הפרש השנים בינינו (16) הולך ונעלם. אנחנו משוחחים על ההבדלים בין גמלי הנגב וסיני וסימני הצריבה שעל צווארם ומנהגי הבדואים כאן ושם. אני נדהם מהידע שלו. אחר כך אני לא יכול להתאפק ושואל: מה עושה ילד בגיל הזה מחוץ לבית ספר ומאיפה הוא בא ולאן מועדות פניו בעתיד… ככל שנוקף הזמן אני הולך ומגלה שהנער הזה מוצא חן בעיני. מאוד.

בשנתיים הבאות נפגשנו עשרות פעמים: במשרדי, בדירתי באילת, בדירתו שבשחרות, בטיולי גמלים ובטיולי אופנועים. הוא למד דבר או שניים ממני. אני למדתי ממנו יותר.

*             *              *

לילה. רותם מתקשר. "בא לך לצאת לטיול? יומיים עם גמלים?" בטח שבא לי. מצרפים אלינו את חנוך ויוצאים לדרך ,עם שלושה גמלים אותם הוא משאיל ממישהו.

מדשדשים בחצץ, במעלה נחל רודד, חולפים על פני הגיא האבוד, מתעקלים דרומה ואחר כך מערבה, ומתחילים בטיפוס על מורדות הר יהואחז, בואכה חורבת בודדה. השעה אחרי חצות. רותם "מאלתר" נקב, החולף דרך שתי מדרגות סלע. הגמלים נואקים ומסרבים לטפס. רותם יורד מהגמל שלו ומעלה אותו ברגל. הגמל שלי מסרב להיכנע להפצרותיי. אני קורא לרותם. הגמל עקשן בטירוף ומסרב גם לו. צרוף כמה נאצות ודרבון מעט אלים גורמים לו לבסוף להיכנע ולהתחיל להיגרר, כנגד רצונו, במעלה המדרגות. המדרגה הראשונה מאחורינו ולפתע הגמל מועד. קול חרחור צורם נשמע מכיוונו.

אני שולף פנס ומעיר לכיוונו – קילוח דם יוצא מצווארו. עד שאני – "בוגר" מלחמת יום הכיפורים ומ"פ במילואים – מתעשת ורותם כבר מתעופף באוויר, תופס עם כף היד הגדולה שלו את אזור הקילוח, לוחץ וסוגר את זרימת הדם. "תביא משהו לחבוש אותו" הוא מורה לי.

אני שולף תחבושת אישית, מתפלל שאין זה קרע בעורק ראשי וחובש אותו עם שתי תחבושות אישיות. רותם נותן לגמל קצת מים, מרגיע אותו ואנחנו ממשיכים. לפנות בוקר אנחנו מוצאים משטח נוח ללינה, מבריכים את הגמלים ונרדמים.

את היום השני אנחנו גולשים לכיוון קניון שחורת. מתמקמים מול פתח הקניון כשרותם מבחין כי אחד החבלים העוטפים את ראש הגמל מחובר באמצעות חוט ברזל מלופף. בדיקה מהירה מגלה, כי בנקודת החיבור נוצר פצע מכוער בראש. רותם רותח "איך אפשר לעשות דבר כזה לגמל?!?!" במשנה הרגע הוא מצווה עלי ועל חנוך לאחוז בגמל בכל הכוח, בעוד הוא שולף מאיזו ערכה מסתורית שום חי, קוצץ אותו ובתנועה מהירה תוחב את העיסה הכתושה לתוך הפצע. הגמל משתולל ומנסה לנער את שלושתנו מעליו. חולפות מספר דקות, הגמל נרגע. אנחנו חובשים את הפצע, מחליפים את החבל ויוצאים בדרכנו חזרה לאילת.

מספר ימים אחר כך יוצא לי לדבר עם הוטרינר שהובהל לטפל בגמל. הוא מאשש את מה שכבר ידענו: הפצע בצוואר לא היה חתך בעורק ואילו פצע הזיהום בראש הגמל כבר הגליד ואין שום צורך בטיפול אנטיביוטי. הוטרינר חוקר אותי בהתלהבות רבה מי הוא איש הטבע  שידע לאלתר אנטיביוטיקה משום.

"אה, נער צעיר שעובד עם גמלים", אני עונה לו "רותם שני שמו".

"הוא משהו הילד הזה". כך הוטרינר.

אני נותר על עמדי וחיוך של גאווה, על ידידי הצעיר, נמרח על פני.

*             *              *

עוד טיול יחד. צוקי שיירות ממזרחה של בקעת עבדה. הולכים בנחל יתרו. לפתע רותם עוצר ומתבונן בקרקע. "רואה את העקבות?"

אני מתבונן בקרקע. כן, עכשיו כשהוא הסב את תשומת לבי אני רואה.

"אתה מזהה מה עבר כאן?"

 על כף המאזניים מונחת גאוותי המקצועית. אני מתבונן היטב בעקבות "ככל הנראה זאב" אני נזהר בקביעתי.

"בדיוק" ככה הוא "ואתה רואה את ההבדל בגודל כפות הרגליים? יש לנו עסק עם זאבה בוגרת וגור זאבים". אני ממהר לאמץ את קביעתו.

שעה אחר כך אנחנו מזהים זוג זאבים חוצה את הערוץ מדרום לצפון: אחד גדול אחד קטן.

*             *              *

קיץ 1987. רותם ואני יוצאים לאזור עין יהב, על מנת לשמש "דוגמני צילום" בסדרת תמונות של אופנועים בשטח (אותה אני מארגן לקראת מסע שלי לחו"ל, בניסיון לגייס רוכבים פוטנציאלים להגיע לספארי אופנועים הרפתקני בנגב). הבחירה שלי ברותם הייתה טבעית. כבר במסעותיי הקודמים אתו הוא מתגלה לי כרוכב אופנוע "טבעי", כזה המצויד בכשרון מולד. אנחנו מפלרטטים עם השטח: מגהצים סיבובים, מחליקים זנב, רוכבים זה לצדו של זה ואני מתקשה להאמין שלצדי רוכב ומלהטט נער בן 18, הרוכב על אופנוע אותו השאיל באותו יום מחבר במושב…

מאתרים גבעות חוואר ומתחילים לשחק ב"קירות מוות" (מטפסים על גבעה גבוה ככל הניתן, בשיא הגובה מתחילים להסתובב, יוצרים קשת, כשהאופנוע מוטה כמעט ב-90 מעלות כלפי הקרקע ו…גולשים חזרה למטה).

עוד גבעה ועוד אחת. באחרונה, הקשה מכולן, אני עושה כמה ניסיונות רצופים ולבסוף מתווה קשת בגובה כזה, שללא ספק יכתיר אותי כאלוף הגבעה לשנים הבאות. טעות. רותם מתבונן בשיא הגובה אליו טיפסתי, שועט כלפי מעלה וכבר בניסיונו הראשון מתווה קשת גבוהה משלי…

*             *              *

ספטמבר 1987. זוג אופנוענים מאנגליה מגיע לספארי ההרפתקאות הראשון בנגב. אני מחפש שני נהגים לרכב ליווי, שישמש אותי במהלך כל השבוע. מתקשר לאמיר פוקס ממושב עין עירון. הוא שמח לבוא לנהוג את הג'יפ, מתגעגע לסדרות הג'יפים של "שלדג"…

"מי הנהג השני?" הוא שואל אותי.

"בחור צעיר מעין יהב" אני עונה לו, מנסה להישמע משכנע.

"מה זאת אומרת בחור צעיר?" אני קולט מכיוונו סימן שאלה גדול.

"לפני צבא".

"??!!"

"רגע. לפני שאתה מתנפל דע לך שמדובר בנער בעל איכויות מזן נדיר. תאמין לי, לא תצטער" .

אמיר מתפתל בצדו השני של הקו, מנסה להבהיר לי כי ממש אין לו כוח לגנון וכבר ברור לו שהוא יצטרך לנהוג כל השבוע לבד. אני טורח וממשיך לדבר אל לבו, עד שלבסוף הוא מתרצה, תחת מחאה, ומסנן לכיווני "תזכור שהזהרתי אותך".

אני פוגש את אמיר ורותם מדי יום ביומו, בהפסקת הצהרים ולקראת חניון הלילה.

מיום ליום אני מבחין שאמיר מקבל איזו הבעה זחוחה על פניו. אני עסוק עם האורחים ורושם לפני לברר את פשר הדבר, בסיומה של הרפתקת הספארי.

עם סיום השבוע אני נפרד לשלום מהאנגלים ומתיישב לשיחה עם צמד נהגי הג'יפ. אמיר מסתכל לכיוונו של רותם בחיבה שאינה מוסתרת. "תשמע" הוא אומר לי, כשאנחנו מתרחקים קצת הצידה "הילד הזה הוא משהו. לא הגזמת בכלום. הוא נוהג על ג'יפים ברמה של נהג מבצעי בשלדג". אני מחייך, משתדל בכל כוחותיי לבלום את הביטוי האהוב על הדודות הפולניות "אמרתי לך.."

*             *              *

סוף 1987, אני פורש מנאות הכיכר ומוצא לי פינה בחוף אלמוג באילת בה אני מטה את אוהלי בששת החודשים הבאים. רותם בא והולך, מצטרף אלי לשיחות בפתח האוהל, בשקיעות אדומות מעל מפרץ אילת.

באותה תקופה יש לי ידידה בת 20 . סיפור אהבה מקומי. רותם מכיר אותה. יש לי הרגשה שאני מבחין באיזה זיק שניצת שם. אני עולה לצפון לשבוע. חוזר לאוהל פוגש אותה מאוהבת…ברותם. למחרת הוא אצלי באוהל. אני מתבונן בו  – קצת בוגר יותר מכפי שהכרתיו לפני כשנתיים, אך עדיין עם אותו מבט לא מפוענח: חצי חוקר חצי מבויש. "אין כל בעיה עם מה שקרה" אני אומר לו, לפני שיתחיל פתאום להתנצל. עושים תה בפתח האוהל ואני מתבונן בו שוב, מציין לעצמי שהאיכויות שלו כנראה נקלטות היטב גם אצל המין הנשי.

*             *              *

אי שם בחצי השני של שנות ה-90. אני עוצר לביקור אצל עמיצור בולדו בבית זרע. רותם גם שם. הוא כבר לא ילד. גופו התרחב, התמלא, לחיצת ידו הגדולה איתנה מתמיד. אנחנו מביטים זה בזה בחיבה גלויה. אני  קולט את הזיק השובב בעיניו הכהות, מרגיש איך למרות שכבר שנים רבות איננו מתראים באופן סדיר ולא נמנים זה על חוג חבריו של זה, החיבה  מפעם, טרם היות הנער לגבר, ממשיכה לזרום בין שנינו.

אחר כך אני יורד למטה לאופנוע, שקיבלתי בהשאלה, ומגלה שקיימת איזו בעיה במנגנון מתיחת השרשרת. אני לא מצליח להתגבר עליה. רותם מתבונן מהצד, ניגש לאופנוע ושתי דקות אחר כך הכל מסודר.

*             *              *

הרבה קלישאות נכתבו במהלך השנים על הרבה אנשים. הרי לכם עוד אחת: רותם חי את האגדה שלו עד תומה. הוא עבר לעולם אחר כדרכם של לוחמי פרא בלתי מאולפים: רכוב על גבי אופנוע, יחף, ללא קסדה, מוקף בנופי מדבר צחיח.

עם כל הכאב והצער, האם הייתם מעלים תסריט סיום הולם יותר לאגדת חייו? מסופקני.

בהר כיפה שבנגב נחנך מצפור לזכרו של רותם שני. זהו אחד המצפורים היפים בארץ – אם לא היפה שבהם.